כתיבת סיפורי אימה בישראל, מחייבת חשיבה שונה מזאת המוכרת מן הז'אנר האמריקאי או האירופאי. המציאות המקומית, רוויה באיומים ממשיים: ביטחוניים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים, לכן, כדי שסיפור אימה, יהיה אפקטיבי בשפה העברית, עליו לפעול מתוך ההוויה הישראלית עצמה. כתיבת סיפורי אימה, איננה רק סיפורי זומבים או רוחות בבתים נטושים. היא יכולה לצמוח מהזיכרון הקולקטיבי, מהמרחב העירוני, מהמשפחה או מהשכונה. הסיפורים המפחידים באמת, הם הגורמים לקוראים להרגיש שזה עלול לקרות ממש כאן, ולפעמים, אולי כבר קרה.
אימה ישראלית כז'אנר בהתהוות
ז'אנר כתיבת סיפורי האימה בישראל, עדיין בחיתוליו, אך הולך ומתפתח. יוצרים צעירים יותר, בוחנים את גבולות הפחד המקומי, ומגלים שהוא אינו נופל בעוצמתו מזה המופיע בחו"ל, רק בא לידי ביטוי אחרת. אין מדובר בבתי קברות אפלים, או בטירות בסקוטלנד, אלא בדירות שיכון, בסיסים צבאיים, בתי כנסת נטושים או בכפרים נטושים בגליל. מרגע שמבינים שהמרחב המקומי טומן בתוכו מספיק מסתורין, אלימות והדחקות, ניתן להתחיל לבנות ממנו סיפור אימה שכולו מקומי, וכך גם הרבה יותר מצמרר.
הפחד מן השונה | שימוש בחברה המפולגת ככלי נרטיבי
ישראל, היא חברה מפולגת. יש בה פחד מן האחר: דתי, ערבי, מזרחי, להט״ב, חרדי, אשכנזי, מתנחל, תל אביבי. סיפורי אימה, יכולים לקחת פחדים אלה ולהעצימם: השכן מהקומה השלישית, הופך לישות מסתורית, הילד החדש בבית הספר מביא עמו קללה, או החייל שהשתחרר מהצבא מתחיל לשמוע קולות שאינם קיימים. אימה טובה, לא מפחדת להיכנס לתוך המקומות בהם הפחד כבר קיים, ולהקצינו עד שנוצר אפקט פסיכולוגי עמוק אצל הקוראים.
מיתולוגיה יהודית כבסיס לעלילות מקוריות
הפולקלור היהודי, עשיר בדימויים מבעיתים: דיבוקים, שדים, עין הרע, גולם, לילית, קמעות עתיקים ומאגיה מסורתית. כותבים ישראלים, יכולים להשתמש באוצר זה כדי ליצור עולם אימה מקורי, המבוסס על תרבותם ואינו שואב רק מסיפורי ערפדים או רוחות בסגנון מערבי. כתיבה, יכולה לשלב מסמכים ישנים, טקסטים מהזוהר, סודות משפחתיים שנחבאו תחת עטיפות דתיות, וליצור מהם אימה, אותנטית ומקומית, המפעילה פחד עמוק מתוך חיבור לשורשים.
המקום כגיבור | שימוש בלוקיישנים מקומיים
לוקיישנים ישראליים, הם כלי עוצמתי בכתיבת אימה. בסיס נטוש ברמת הגולן, מחנה קיץ בקיבוץ, בניין עזוב בדרום תל אביב, מוסד חינוכי בצפון או מגרש חנייה בלב פרדס חנה, כל אחד מהם יכול לשמש תפאורה מרתקת לסיפור אימה. כותבים, צריכים להשתמש בפרטים הקטנים המאפיינים את המקום: רעשים מוכרים, אור ניאון מרצד, מדרגות חורקות, דלת ברזל חצי פתוחה, כדי לבנות אווירה אותנטית. ככל שהמקום ירגיש אמיתי, כך תחושת האימה תעמיק.
פחדים קולקטיביים כבסיס עלילתי
אחת הדרכים החזקות ביותר לכתיבת אימה בישראל, היא להישען על פחדים משותפים: גיוס קרב, ילדים הנעלמים, פיגועים, מגפות, קריסת בניינים, אסונות טבע, טכנולוגיה שיצאה משליטה. סיפורים המשלבים אלמנטים אלה, מצליחים ליצור הזדהות מיידית ולחדור לתת-המודע הלאומי. אך חשוב לא ליפול לקלישאות או תעמולה. הפחד צריך להיבנות בהדרגה, להכניס את הקוראים לעולם הנראה רגיל, ואז לסדוק אותו לאט, עד שהקרקע נשמטת תחת הרגליים.
כתיבה איטית ומדויקת
סיפורי אימה טובים, אינם ממהרים להבהיל. הם מתקדמים באיטיות, בונים דמות מורכבת, מכניסים את הקוראים לשגרה, ואז שותלים רמזים מטרידים. כתיבה איטית, עם תשומת לב לפרטים, היא המפתח: קול בלתי מוסבר, חלום שחוזר על עצמו, כתובת על קיר, צל שמופיע ברקע. הסיפור האפקטיבי ביותר אינו בהכרח מלא בזוועות אלא בנוי על תחושת אי-נוחות הולכת ומתעצמת. בישראל, בה רבים חווים תחושות קבועות של חרדה, ניתן להשתמש בזהירות במתח הקיים כדי ליצור אימה ריאליסטית המכה חזק יותר.
אימה כחלק מכתיבה ביקורתית
סיפור אימה, אינו חייב להיות רק בידורי. הוא יכול לחשוף עוולות חברתיות, לתקוף מנגנונים של שליטה, לפרק מיתוסים. סיפור על דירה רדופה, יכול לעסוק במחיקת זיכרון של פליטים. דמות נערה, המתחילה לשמוע קולות יכולה לייצג השתקת טראומה מגדרית. האימה, מאפשרת לגעת בנושאים קשים מבלי לדקלמם. דווקא כשהקוראים במצב רגשי לא יציב, ניתן לגעת בהם עמוק יותר, ולפעמים לגרום להם לשאול שאלות שלא היו שואלים אחרת.
סיכום
יותר ויותר כותבים ישראלים, בוחרים באימה כז'אנר יצירתי. הם מביאים את הפחד המקומי לשפה, אל הספרים, הסדרות וההסכתים. כתיבה יוצרת, בקונטקסט זה דורשת אומץ, מקוריות ונכונות לחקור את המקומות האפלים שבתוך החברה והנפש. ככל שז'אנר יתפתח, תתאפשר יצירה ישראלית עשירה המוכיחה שגם פה יודעים להבהיל, אולי אף טוב יותר מבכל מקום אחר.
