כתיבה שנונה, היא כתיבה מפתיעה. היא נועזת, מדויקת וערמומית. כתיבה זו, אינה בהכרח מצחיקה, אך תמיד חריפה. שנינות, נובעת מן היכולת לראות את מה שאחרים מפספסים, להגיב באופן המקדים את הקוראים בחצי שנייה, ולהשתמש בשפה כמעשה תחבולה. כתיבה מסוג זה, לא רק מספרת סיפור, היא משחקת עם הצורה, מתגרה במוסכמות ומאלצת את הקוראים לחייך, לחשוב ולהתעכב.

דיוק לשוני המכה במקום הרגיש

שנינות, מתחילה בדיוק. כל מילה במקומה, כל משפט מתוח כקפיץ. כותבים שנונים, אינם כותבים הרבה, הם כותבים נכון. הם בוחרים בפעלים חדים, תיאורים מפתיעים, הפכים הנפגשים במקום בלתי צפוי. דיוק, יוצר אפקט. מבליט רעיון. דיוק, מנסח אמת בדרך שאי אפשר להתעלם ממנה.

שימוש בפערים על-מנת לייצר מתח

שנינות, נוצרת כאשר קיים פער: בין מה הנאמר לבין הנרמז, בין הציפייה לבין התוצאה. משפט שנון מייצר הפתעה. הקוראים, מצפים לדבר אחד, ומקבלים אחר. זוהי איננה תחבולה קומית בלבד, אלא דרך ליצירת עניין. כל פער הנוצר בטקסט, הוא הזדמנות למשחק: דמות שאומרת דבר מסוים ומתכוונת להיפוכו, סצנה דרמטית המתוארת ביבשושיות, רגע פשוט המכיל עומק רגשי עצום.

אירוניה ככלי מרכזי

אירוניה, היא לב ליבה של השנינות. היכולת לומר דבר אחד ולהתכוון לאחר, או לשים אמת חשופה בתוך מעטפת סרקסטית. אירוניה, יוצרת חיבור בין הכותבים לקוראים: מעין קריצה אינטימית. הקוראים, חשים שותפים למשהו שמעבר לטקסט הגלוי. זהו מרחב של אינטלקט, של שותפות מתוחכמת.

הומור בלתי מתנצל

כתיבה שנונה, אינה מפחדת להצחיק, אך לא במובן של בדיחה. ההומור בה נובע מן האמת, הדיוק והזווית הבלתי צפויה. לעתים, זוהי דמות המגיבה בדרך יבשה לסיטואציה מופרכת, ולעתים, זוהי השוואה מפתיעה שהופכת מצב מורכב למובן. הומור שנון, אינו פועל מתוך הצורך להצחיק, אלא מתוך הצורך לדייק. הוא חד ואינו מרכך.

חידוד דמויות באמצעות שנינות

כאשר דמות כתובה היטב, ניתן להפכה לשנונה, לא דרך התוכן, אלא דרך האופן בו היא מתנסחת. ישנן דמויות שנונות רגשית: כאלה המשתמשות בשנינות במטרה להתגונן. אחרות משתמשות בה כשלט-כוח. כל דמות יכולה להיות שנונה, אך שנינותה, חייבת להיגזר מאופייה פצעיה, ומן החוויה. שנינות אמיתית, יוצאת מתוך הדמות, ואינה מונחת עליה מבחוץ.

שנינות כתגובה לעולם

כותבים שנונים, אינם אדישים לסביבתם. הם רואים את האבסורד, את הסתירה, ואת היופי המוזר של המציאות. הם אינם מקבלים דברים כמובן מאליו. שנינותם, היא תגובה: חדה, מתוחכמת ומדויקת. בין אם הסיפור עוסק באהבה, פוליטיקה, משפחה או כאב: השנינות חושפת את הסתירות הפנימיות. היא הופכת את מה שכואב לנושא הניתן להחזיקו, לבודקו ולחייך אליו למרות הכול.

שפה עם קצב פנימי

כתיבה שנונה, מתנגנת. היא מהדהדת. יש בה קצב, זרימה, לעתים, אף מוזיקליות. משפטים קצרים, חזרות קצביות, הפסקות במקום מפתיע: כל אלה יוצרים אפקט המגביר את השנינות. כששורת מחץ מגיעה בדיוק אחרי שתיקה, או מילה אחת המספיקה כדי להטיל צל על פסקה שלמה.

סיכון מחושב ולא התחכמות

שנינות, דורשת אומץ. כותבים שנונים, לוקחים סיכון: להיות חדים מדי, ציניים מדי, בלתי מובנים. אבל הם לא מתחכמים. הם לא כותבים כדי להרשים, אלא כדי לומר אמת באמצעים מדויקים. התחכמות, מרחיקה את הקוראים. שנינות, שואבת אותם פנימה. היא אומרת: "אנחנו מבינים זה את זה. אתם רואים את מה שאני רואה."

קונפליקט המתגלה דרך שפה

כתיבה שנונה, מאפשרת לחשוף רגשות עמוקים, דרך שכבת מגן של מילים מדויקות. מאחורי השנינות, תמיד מסתתרת אמת פגיעה. כעס, אהבה, כאב, געגוע. דווקא השנינות, מאפשרת לגעת בפצעים מבלי לדמם. היא מגנה, אך גם חושפת. לכן, השנינות הטובה ביותר איננה שטחית, אלא נוגעת בלב.

סיום חד המשאיר הד

כתיבה שנונה, יודעת מתי לעצור. משפט הסיום חייב לחדד, להפוך, להקפיץ. הוא צריך להרגיש בלתי נמנע, אך מפתיע. כשמגיעים אליו, מבינים פתאום את כל מה שבא לפניו. כפאנץ' שחותם מונולוג, כמבט אחרון לפני סגירת דלת. זוהי שנינות בשיאה: לא במילים עצמן, אלא באופן בו הן מסיימות משהו ופותחות פתח למשהו נוסף.