הומור ישראלי, הוא תוצר ייחודי של חברה מגוונת, רוויית מתחים אך גם מלאת חום, הומור עצמי, היסטוריה קולקטיבית קשה ונטייה טבעית לציניות. כשכותבים סיפור המתבסס על ההומור המקומי, חשוב להכיר את השפה הלא מדוברת של התרבות: המבטא, הרמיזות, הסלנגים, פתגם שהופך לפאנץ', והרגע בו הדרמה נשברת באירוניה מוחלטת.
שילוב של סאטירה ומציאות יומיומית
הומור מקומי, ניזון מן הפער בין הרצוי למצוי, מהבירוקרטיה המסורבלת, מהצבא והבלגן המובנה המלווה את המרחב הציבורי. כתיבה, הצוללת לתוך מרחב זה, יכולה להשתמש בדמויות מוכרות: פקידה עירונית אדישה, מילואימניק ציני וסבתא מרוקאית עם פה גדול, אך יש לעשות זאת בעדינות ולא ליפול לקריקטורות עייפות. יש לתארן מתוך אהבה, לא זלזול.
חיקוי סגנונות דיבור מקומיים
מוזיקת ההומור הישראלי, יושבת בשפה. כתיבת דמות, של תושב עיירת פיתוח משדרות, שונה מכתיבת דמות של תל אביבי בן שלושים. כל דמות, צריכה להישמע אותנטית, עם סלנג המתאים למקום ולזמן. משפטים כמו "יאללה, עזוב אותך באמא שלך", או "מה אני נראה לך, פראייר?", יכולים להפוך רגע פשוט למבריק כשהם יושבים בקונטקסט נכון.
שימוש בקלישאות כדי לשבור אותן
קיים עושר בקלישאות ישראליות, אבל הן צריכות לשמש ככלי ולא כמטרה. דמותו של גבר אשכנזי המנסה להסתדר עם חמולה מזרחית, או קיבוצניק המוצא עצמו בחתונה מזרחית, יכולים להיות בסיס להומור חד, כל עוד הטיפול בסצנה שובר ציפיות ולא מאכיל את הקוראים באותו תבשיל שוב.
הפאנץ' הבלתי-צפוי
הומור ישראלי טוב, הוא לא החיקוי של סטנדאפיסט, אלא הסיבוב החד בעלילה המותיר את הקוראים צוחקים, כי לא ראו אותו מגיע. הדמויות, צריכות לחשוב שהן בדרך לפתרון מסוים, ואז המציאות טופחת על פניהן. פאנץ' מגיע ברגע שהמצב מתהפך, לעתים, בצורה אבסורדית לחלוטין.
לא לפחד לגעת בפוליטיקה, כל עוד זה חכם
החיים כאן טעונים. פוליטיקה, צבא, דת, כולם נושאים המתבקשים להיכנס לסיפור עם הומור ישראלי, אבל רק כשזה נעשה בחכמה, לא מתוך אג'נדה. סיפור על זוג חרדים המנסים לעבור מבחן נהיגה אצל בוחן דרוזי, למשל, יכול להפוך ליצירת מופת אם הוא מצליח לצחוק על כולם מבלי להעליב אף אחד.
מיקום, מיקום, מיקום
כתיבה בהשראת הומור ישראלי, מחייבת הצמדות לנוף המקומי. קיוסק בתל אביב, תחנה מרכזית באשדוד, בית כנסת בירושלים או חוף ים בנתניה, כל מקום יוצר דינמיקה שונה, והומור אחר. כתיבה, צריכה להרגיש כסצנה שנלקחה מתוך מציאות שניתן לראותה מחלון הבית.
לא רק להצחיק | אלא לגעת
גם כשכותבים הומור, הסיפור חייב לעבור רגשית. אם הקוראים רק צוחקים, הסיפור לא יחזיק. צריך לבנות דמויות שאפשר להזדהות איתן, שגם אם הן עושות שטויות, מבינים למה. הומור ישראלי מצליח, הוא זה הגורם לקוראים לצחוק, ואז רגע אחריו, להתכווץ מרוב הזדהות.
דיאלוגים מדויקים המרגישים כמו החיים עצמם
במקום לתאר יותר מדי, לתת לדמויות לדבר. משפטים קצרים, מנותקים, חפירות מיותרות ואז "יאללה, נו, נגמר הזמן", הדיאלוג הוא כלי ליצירת הקצב הקומי. צריך להרגיש כאילו הסיפור נכתב מישיבת קפה בשדרות רוטשילד או שיחה אקראית בתחנת אוטובוס בצפת.
הכנסת אלמנטים של בלגן וספונטאניות
אין הומור ישראלי ללא תחושת כאוס קלה. משהו חייב להשתבש. הדמות שתכננה הכול נופלת בשל טעות קטנה, ואז, נוצרת שרשרת תקלות מגוחכת. הסיפור, יכול לנוע מהרגע בו הכול בשליטה לרגע בו הכול יוצא משליטה, והקוראים, ממשיכים לעקוב כי הם חייבים לדעת איך הדמויות יצאו מזה.
סוף המשאיר חיוך, לא בהכרח פתרון
הומור ישראלי טוב, אינו חייב לסיים את הסיפור בסוף סגור. ניתן להשאיר את הדמויות תלויות, מבולבלות, מנערות אבק וממשיכות הלאה. התחושה היא שהחיים לא באמת מסתדרים, אבל איכשהו, גם ללא פתרון, ממשיכים הלאה עם קריצה וצחוק קטן בזווית העין.
