כתיבה טרנספרסונלית, מבקשת לפרוץ את גבולות האגו, ולהעניק לטקסט מקום בו התודעה האישית מתרחבת מעבר למוכר. זוהי כתיבה שאיננה נובעת מביוגרפיה בלבד, אלא מתדר רחב יותר, המחבר בין פסיכולוגיה רוחנית, מדיטציה, ודמיון פעיל. אין מדובר בז'אנר ספרותי מסוים, אלא בתהליך הכתיבה המתרחש כאשר הכותבים משילים את ההזדהות עם הקול העצמי ומאפשרים לטקסט "לעבור דרכם".
במרכז הגישה הטרנספרסונלית עומדת ההנחה שהטקסט אינו רק תוצר של מחשבה אלא גם של הקשבה. כאשר כותבים בגישה זו, לא מתכננים, מתמסרים. נותנים מקום למילים להתהוות כמו במצב חלימה, תוך כדי שהמודע רק עד לנכתב. במקום לשאול מה רצינו לומר, שואלים מה רוצה להיכתב. מתוך כך, נוצר טקסט שלעתים מפתיע, מטלטל, זר, אך גם אותנטי וחי.
עבודה בגישה זו, שואבת השראה ממקורות שונים, קרל יונג והדמיון הפעיל, טכניקות מדיטטיביות מהזן הבודהיסטי, תפיסות של השראה רוחנית, ולעתים גם תרגולים מתחום השמאניזם או הגשטלט. הכותבים אינם רק מספרי סיפורים אלא ערוץ. והטקסט הוא לאו דווקא יצירה גמורה, אלא תהליך.
אחת הטכניקות הפשוטות לתחילת תהליך כתיבה טרנספרסונלית, היא להיכנס למצב מדיטטיבי: לעצום עיניים, להרפות נשימה, ולשאול בתוכנו שאלה פתוחה: “מה מבקש לצאת דרכי עכשיו?”, ברגע שהשאלה נשאלת, מתחילים לכתוב מבלי לעצור. לא עורכים, לא מתערבים, ולא שופטים. פשוט נותנים למילים לזרום.
הטקסטים הצומחים מתוך מצב זה שונים מהרגיל. לעתים, חסרי מבנה ברור, לפעמים שיריים, לפעמים פואטיים-פילוסופיים. יש בהם דיבור פנימי עמוק או קול חיצוני מסתורי. חלקם יישארו דפי תרגול, אחרים יהפכו לבסיס ליצירה דרמטית או שירית. מה שמשנה, אינו התוצאה אלא הגישה: כנות רדיקלית, נוכחות מלאה, פתיחות לרובד שמעבר.
כתיבה טרנספרסונלית, אינה נוגדת כתיבה דרמטית, אך מרחיבה אותה. במקום להתעכב רק על קונפליקט, מבנה ודיאלוג, מתמקדים בנביעה. במקום לשאוף לפאנץ’, שואפים לגילוי. לעתים, התוצאה לא תספק את המחפשים סיפור קלאסי, אך תיגע במבקשים חוויה אותנטית, אשר אינה מוּנעת מאגו אלא מהקשבה עמוקה.
שיטה נוספת היא בחירת "מדריך פנימי": דמות מדומיינת המובילה את תהליך הכתיבה. זו יכולה להיות דמות היסטורית, דמות מהמיתולוגיה, דמות המופיעה בחלום או אפילו ישות בדויה לחלוטין. במהלך הכתיבה, דמות זו "מדברת" דרכנו. הכותבים כערוץ, הגוף כמרחב מעבר, והמילים נולדות ללא שליטה מודעת.
בכתיבה מסוג זה, אין צנזורה. לא מוחקים, לא מלטשים בזמן אמת. רק אחרי זמן מה ניתן לקרוא לאחור, לבחון אם קיים גרעין הראוי לפיתוח. אך לא לשם כך כותבים. התכלית הראשונית היא לאפשר למה שמעבר , למה שמבקיע מתוך שקט, להופיע בטקסט.
כשהכותבים מתמסרים לתהליך זה באופן קבוע, הם חווים לא רק שינוי באיכות הכתיבה אלא גם שינוי אישי. הכתיבה הופכת לכלי התבוננות, עיבוד וחיבור. מתעוררת תחושת הקלה, פליאה, ולעתים אף תחושת ריפוי. לא משום שנפתרה בעיה, אלא כי התודעה התרחבה.
סיכום
גישה זו יכולה להשתלב בפרויקטים ספרותיים, בכתיבת שירה, בכתיבה אוטוביוגרפית, בתיאטרון או ביומן אישי. כל טקסט יכול להכיל גרעין טרנספרסונלי, כל עוד ניגשים אליו לא מתוך שליטה, אלא מתוך הקשבה.
