כתיבה בוטה, אינה בהכרח וולגרית, אלא כזו שאינה מתנצלת. היא מנפצת ציפיות, חוצה גבולות, בועטת בנורמות ספרותיות וחברתיות, ולעתים, אף באמות מידה מוסריות מקובלות. אין מדובר רק בשפה גסה או בתיאורים פרובוקטיביים, אלא ביצירה המשמיעה קול ברור, לעתים צורם, שאינו מבקש רשות להיאמר. כתיבה בוטה, לא נועדה לזעזע לשם הזעזוע, אלא כדי לחשוף, להעמיק, ולהפגיש את הקוראים עם אמת שאיננה נוחה.
שפה שאינה מתייפייפת
בכתיבה בוטה, אין מקום להתייפייפות. מילים נכתבות כפי שהן נאמרות, לפעמים בשפה מדוברת, לעתים, בשפה בוטה, גסה וישירה. אין פחד מן המילים עצמן. אין ניסיון לעדן או לרכך את המציאות. הדמויות מדברות כפי שהן חיות, והכותבים אינם מצנזרים עצמם כדי "למצוא חן". שפה בוטה, יוצרת תחושת אותנטיות עזה, חיבור עמוק לדמויות ולמצבים קיצוניים. היא מטלטלת, לפעמים מרתיעה, אך תמיד מרגשת.
תוכן הנוגע בטאבו
כתיבה בוטה, אינה חוששת לעסוק בנושאים הנחשבים בלתי ראויים: מיניות גולמית, מחלות נפש, אלימות במשפחה, טראומות, עוני, ניצול, דיכוי. היא בוחרת במודע להביט במקומות שהחברה מנסה להסתיר. כתיבה בוטה, חושפת כאב, סטייה, פריצת גבולות, ואינה מתנצלת על כך. הבחירה לעסוק בנושאים רגישים מחייבת רגישות. לא כל תוכן קשה הוא בהכרח כתיבה איכותית. כתיבה בוטה, מצליחה לחצות את הגבול מבלי ליפול לקלישאות או לזילות החומר.
מבנה ספרותי מתפרק
לא רק השפה והתוכן חורגים מן המוסכמות, גם הצורה. בכתיבה בוטה, המבנה הסיפורי לעתים, אינו קיים או נשבר במכוון. העלילה עשויה לקפוץ בין זמנים, להיעדר סדר כרונולוגי, לפרוץ מתוך תודעת הדמויות בצורת זרם תודעה, או להיעשות על ידי ניסיונות צורניים שאינם מקובלים בז’אנר. ישנן יצירות המערבבות שירה ופרוזה, קטעים מיומנים עם מסמכים בדויים, שיחות עם עצמם או עם דמויות לא קיימות. חוסר הציות לחוקים הצורניים, הוא חלק בלתי נפרד מן האומץ של הכתיבה הבוטה.
כתיבה המסרבת לרצות את הקוראים
כתיבה בוטה, אינה מחפשת להיות אהובה. היא אינה מלטפת. אין בה פיתוי, ואין בה סיום מתקתק. לא תמיד יש "גאולה" או "נחמה". לעתים, הקוראים יוצאים מהקריאה, מטולטלים, כועסים, מלאי שאלות, וזה בדיוק מה שהכותבים רצו להשיג. כתיבה זו, מכוונת לאמת, לא למכירה. היא מנוגדת לרצון לשווק, לפייס, להתאים עצמה לקהל. היא נולדת מתוך דחף בלתי ניתן לעצירה, גם אם המשמעות היא להישאר מחוץ לקונצנזוס.
חשיפה עצמית כואבת
כתיבה בוטה, לעתים, כוללת חשיפה קיצונית של חוויות אישיות, של פגיעות מיניות, מחלות נפש, אובדן, שנאה עצמית. הכותבים לא מסתתרים מאחורי מסכה של דמות בדיונית, אלא נכנסים לעומק החשיפה. לא כדי לייצר רגש, אלא כי אין דרך אחרת לספר את שצריך להיאמר. חשיפה כזו, דורשת אומץ נדיר. אך דווקא בשל האותנטיות הבלתי מצונזרת, היא מצליחה לגעת, להרעיד, ולפתוח דלת לריפוי, הן לכותבים והן לקוראים.
מתי כתיבה בוטה הופכת לאמנות?
כדי שכתיבה בוטה, תצליח להיות ספרות, ולא רק זעזוע לשמו, עליה להיות מדויקת. כל חריגה מן הנורמה חייבת להיות מוצדקת, לשרת את הסיפור, לא את אגו הכותבים. כאשר החריפות באה ממקום עמוק, רגשי, עם כוונה ליצור השפעה, היא נוגעת באמת. כתיבה בוטה, אינה תירוץ לפרובוקציה ריקה. היא מבקשת לומר משהו מהותי, לפרק אמיתות מזויפות, לשבור שתיקות ארוכות.
כיצד מגיבים הקוראים?
התגובות לכתיבה בוטה קוטביות. יש המהללים, ישנם המתרחקים. יש מי שכותבים תגובות נלהבות על האומץ, ויש מי המכנים אותה "מוגזמת", "לא נעימה", "מטלטלת מדי". דווקא מורכבות זו, היא עדות לעוצמתה. ספרים שאינם מעוררים תגובה, לעתים, גם לא משאירים חותם. כתיבה בוטה, לא מחפשת לרצות. היא מחפשת להזיז. לעורר. להכאיב במקומות הדורשים התבוננות מחודשת.
סיכום
כתיבה בוטה, שוברת חוקים: לשוניים, תרבותיים, ספרותיים. היא שפה הצועקת כשהשקט כבר אינו מספיק. כתיבה בוטה, לא מיועדת לכולם, אך הכותבים אותה יודעים שאין להם ברירה. הם כותבים, כי אחרת לא יוכלו לשאת את השתיקה. וכל מי שיקרא, כבר לא יוכל להישאר אדיש.
