בדידות בעידן הבינה המלאכותית, אינה נובעת ממחסור בקשרים, אלא מריבוי תקשורת שאינה באמת אנושית. סיפור מסוג זה, מצריך בניית עולם, בו הדמויות: מוקפות טכנולוגיה, קול אישי המדבר מן הקירות, התראות בלתי פוסקות, מערכות שיודעות הכול עליהן ועדיין חשות ניכור עמוק. כדי להמחיש זאת, ניתן לפתוח את הסיפור בתיאור שיגרה טכנולוגית רגילה: קפה המוכן אוטומטית, מערכת המדווחת על מצב רוחו של המשתמש, שיחות עם עוזרי AI חכמים המגיבים באופן מושלם, אך אין אדם אחד המתקשר באמת. המפתח, ביצירת תחושת ריקנות דווקא בתוך שפע הקולות.

דמויות המדברות עם מכונות במקום עם בני אדם

להמחשת הבדידות, ניתן ליצור דמות, המנהלת את כול מערכות יחסיה מול הבינה מלאכותית. חברים מוחלפים בצ'אטבוטים, תמיכה נפשית ניתנת באפליקציה, ובמקום זוגיות קיים אווטאר מותאם אישית, המחמיא לה מדי יום. היא אינה חווה דחייה, אך גם לא קירבה אמיתית. ניתן לתאר סצנה בה הדמות מנסה לשתף רגע אינטימי עם מערכת חכמה: אולי על זיכרון ילדות, אובדן או פחד, אך התגובה המתקבלת היא סתמית, מנוסחת מדי, או סטנדרטית להחריד. ככול שהתגובה יותר "נכונה", כך הבדידות גדלה. הקונפליקט, נוצר כאשר הדמות, מבינה שהקשר היחיד בחייה, לא מתבסס על רגשות, אלא על תבניות.

סביבה שאינה מבינה את הכאב

החברה מסביב, מדחיקה את בעיית הבדידות. בעידן בו הבינה המלאכותית הפכה לכלי טיפולי, מייעץ, זוגי וחברתי, המתלונן על בדידות נחשב "ישן", בלתי-מסתגל, או חלש. כך ניתן ליצור דמות הנאבקת לא רק בתחושת הריקנות, אלא גם בתחושת הבושה המלווה אותה. היא אולי מנסה להסביר לסובביה, שהיא "מרגישה לבד", אך התגובה, היא תמיד לנסות לשפר את ה-AI, להמליץ על גרסה חדשה או ממשק מתקדם יותר. אף אחד אינו מקשיב לה באמת. דרך דיאלוגים אלה, מתחדדת התחושה שאין מקום לרגש אנושי, שאינו נכנס לפרוטוקול.

ישראליות ובדידות טכנולוגית

הסיפור, יכול להתבסס על מצבים ישראליים מוכרים: הורה מבוגר, שילדיו עסוקים ואינם מתקשרים, אך שלחו לו רובוט חברתי המעדכן מה שלום הנכדים. חייל בודד, בבסיס סגור המתחבר לאפליקציה המדמה "חברים" מן הבית. מתכנת תל-אביבי, שחי עם מערכת בית חכם המכירה כול העדפה שלו, מלבד את הצורך שלו בחיבוק אמיתי. הקהל הישראלי, מזדהה במיוחד עם סיפורים המערבבים קִידמה, עם קריסת הקשר האנושי, במיוחד כשברקע עומדים מושגים כמו חמימות, משפחתיות וקהילה. כאשר הדמות מתנתקת מכול אלה, לטובת קִשר מדומה, ההד רגשי חזק הרבה יותר.

בדידות המולידה מרד

בדידות בעידן זה, יכולה להוביל לדחייה של הטכנולוגיה. ניתן לפתח קו עלילה, בו הדמות מתחילה "לכבות" מערכות: מוחקת אפליקציות, נפרדת מעוזר אישי, מפסיקה לדבר עם צ'אטבוטים, בניסיון לחזור למהות האנושית. אך ככול שהיא מוותרת על כלים חכמים, כך היא מגלה שאין כמעט עם מי לדבר. יש מקום לבנות סצנות בהן היא פונה לבני אדם ומקבלת תגובות מקוטעות, קצרות, או אף מופנות אוטומטית דרך מכשיר. החברה, התרחקה מן המפגש האנושי, ואין אל מי לחזור. ייתכן שהמרד שלה נכשל, או מצליח רק באופן חלקי.

בדידות שאינה נראית מבחוץ

מה שהופך את הסיפור לעוצמתי במיוחד, הוא הפער בין איך שהדמות נראית, מתפקדת, "מתקדמת", מחוברת לכול המערכות, לבין התחושה הפנימית. כלפי חוץ, הדמות, נתפסת כמי שהסתגלה היטב לעולם החדש. אך בלילה, או ברגעי שקט, מופיעה קריסה: מבט לחלון, ניסיון ליצור קשר אמיתי, דמעה ללא סיבה הנראית לעין. ניתן לבנות סוף בו הדמות משתפת בתחושותיה: אולי בבלוג, ביומן פרטי, או בשיחה אנושית נדירה, אך גם זה, נבלע בתוך רעש דיגיטלי. סיפור בו איש אינו קורא, איש לא מגיב, או הגיב, ומערכת אוטומטית עונה לה במקום מישהו אמיתי.

סיום מר או פיוטי

ניתן לבחור בין סיום אכזרי המדגיש את חוסר התקווה, הדמות, נעלמת בתוך עולם ריק ממפגש אנושי, או מצטרפת לשאר ונכנעת לשגרה ריקה. לחלופין, ניתן ליצור סיום פיוטי: קשר אמיתי המתפתח באיטיות, או אף תקווה לעולם חדש בו האדם חוזר להרגיש. המסר, בסוף אינו על הטכנולוגיה, אלא על החיפוש אחר אנושיות בתוך ים תגובות מתוכנתות. זהו סיפור על קִירבה שנשכחה, על מגע אשר נמחק, ועל הצורך הנואש אשר עדיין פועם בלב, גם אם איש אינו מגיב לו.