עבור רבים, הדימוי הוא נשק ראשון ביצירת משמעות. אך כאשר מוותרים עליו בכוונה, נולדת כתיבה מסוג אחר, מדויקת, חסכונית, ישירה. סיפור ללא דימויים, מאפשר לטקסט להתבשל בתוך העולם עצמו, לא דרך השוואות, אלא דרך  הנאמר בפשטות גמורה. הוא תובע מן הכותבים, להישען לא על הפואטיקה, אלא על מהות הדברים כפי שהם.

השפה כעדות ולא כפרשנות

במקום לכתוב "הכאב חצב בתוכה כמו גרזן", כותבים: "היא נשמה בקושי. בטנה כאבה. ראשה דפק". אין תיווך. אין הסבר. התיאור הישיר נושא את הכאב ביתר שאת ועוצמה, דווקא משום שאינו מחופש. הדיווח היבש, כאשר נכתב ברגישות, מצליח לחדור עמוק יותר מהשוואות פיוטיות. הוא מאלץ את הקוראים לפגוש את הרגש בגופם.

שימוש בפרטים קונקרטיים ככלי רגשי

פרטים, הם כל הסיפור. ללא דימויים, כל תיאור חייב להחזיק את המשמעות בעצמו. נדרש דיוק בפרטים: צבע המגבת, ריח הקפה שהתקרר, טעם הרוק בפה, דפוס הצעדים במדרגות. הפרטים מחליפים את המטאפורות. הם מספרים את הסיפור לא דרך תחבולה לשונית אלא דרך קיום מדויק של העולם.

פעולה כסמל | תנועה פשוטה עם הדהוד עמוק

כשלא משתמשים בדימויים, פעולות מקבלות עוצמה חדשה. אדם סוגר דלת לאט מדי, מישהי מניחה את המפתח על השולחן וחוזרת בו ברגע, כל תנועה כזו יכולה להיות טעונה יותר ממלל ארוך. יש לחשוב על גוף הדמויות כעל טקסט בפני עצמו. במקום לכתוב: “הוא הרגיש בודד כמו אי", פשוט לכתוב: “הוא נשאר לשבת גם אחרי שכולם קמו. לא הביט עליהם. לא אמר שלום".

הקשר הרגשי נבנה מהשמטה ולא מהשוואה

ללא דימויים, נולדת דרך אחרת ליצירת משמעות: השמטה. שתיקה. הימנעות מהסבר. טקסט ללא דימויים יכול להיות טעון פי כמה כשהוא בוחר מה לא לומר. סיפור, בו הכאב נרמז דרך פעולות ולא מתואר במילים גבוהות, יכול לרגש באופן אחר, אינטימי, צנוע, בוגר. הימנעות, הופכת לאמירה.

שימוש באובייקטים חיים בתוך הקשר רגשי

חפצים, יכולים לתפקד כתווים רגשיים. לא כדימוי, אלא כנוכחות. שמיכה מקומטת הנשארה על הספה, כוס, עם כתם שפתון, סוללה גמורה בטלפון, כל אלה מספרים משהו מבלי להשוות עצמם לשום דבר אחר. הם פשוט קיימים, וקיומם בתוך הסצנה מספר את הסיפור.

דיאלוגים לא מחופשים | קול של אמת

שפה מדוברת הופכת לכלי מרכזי. הדמויות אינן מדברות דרך משל או השוואה. הן מדברות כפי שאנשים באמת מדברים, לפעמים בגמגום, לפעמים בקצרנות, לפעמים עם שתיקות. דיאלוג אמיתי, נקי מדימויים, מאפשר לקוראים להרגיש כאילו הם מצותתים לשיחה שלא נכתבה. זוהי תחושת ריאליזם מוחלט.

הגוף כעדות | לא כדימוי

בתוך כתיבה ללא דימויים, הגוף האנושי תופס תפקיד מרכזי. לא כמשל לשבריריות, לא כסמל לשברון לב, אלא כעדות. הזעה, צמרמורת, חיוורון, מתח בכתפיים, ציפורניים כסוסות, כל אלה הם תיעוד אמיתי של מה שהדמויות עוברות. אין צורך להשוות את הגוף לשום דבר אחר. הוא מדבר בעצמו.

הסיפור מתקיים ברווחים בין הדברים

העובדה שאין דימויים יוצרת פשטות שאינה ריקה. להפך, היא יוצרת מרחב. הקוראים מקבלים את הסיפור בלי שכופים עליהם פרשנות. הם מחברים בעצמם בין הפעולות לבין הרגשות. בין המילים היבשות לבין מה המתחבא מאחוריהן. יש לתת אמון בקוראים, שיבינו לבדם, שירגישו לבד, מבלי לעטוף הסיפור בצעיף פואטיקה.

סיכום

כוחו של סיפור כזה, טמון בכך שהוא מסרב ליפות, מסרב לרגשנות מיותרת. הוא נוגע באמת, כמו שהיא. סגנון זה, מתאים לסיפורי אובדן, בדידות ושגרה דחוסה. הוא תובע יושר לשוני, דיוק חושי, ואמונה בפשטות. זוהי כתיבה שקופה  ולכן היא לעתים, הדבר החד ביותר שניתן לכתוב.