כותבים רבים, שואלים עצמם פעמים רבות, האם כל טקסט הוא סיפור? האם כל צירוף מילים, פסקה או שיר, מכילים בתוכם מרכיבים נרטיביים? שאלה זו נוגעת בלב ההבנה של מהי כתיבה יוצרת. ברגע שמבינים את הגבולות, או את העדרם, בין סיפור לטקסט, ניתן להתחיל לשחק איתם ביצירה.
הגדרה רחבה של סיפור
סיפור, במהותו, הוא מסע. יש בו דמות, זמן, שינוי. אך לא תמיד צריך התחלה, אמצע וסוף ברורים כדי לייצר חוויה נרטיבית. גם פסקה המתארת מכתב שלא נשלח, או שיר המתכתב עם זיכרון, יכולים להיחשב לסיפור. טקסטים המצליחים להעביר תנועה רגשית, התפתחות או הדהוד פנימי, הם לעתים סיפורים במסווה של קטע קצר או הגיג.
הטקסט כעדות
לא כל טקסט מנסה לספר עלילה. לעתים, הכותבים רק מתעדים מצב, רגע, מחשבה. אך עצם הבחירה לכתוב עליהם, הופכת אותם לחלק מן המכלול. הקוראים שואלים: מדוע נכתב? מה קרה לפני? מה יקרה לאחר-מכן? גם כשהכותבים משאירים את הטקסט פתוח, הקוראים הופך אותו לסיפור דרך ההקשרים שהם בונים.
השפה כמבנה נרטיבי
לפעמים, הסיפור נמצא לא בנאמר, אלא באופן בו דברים נאמרים. מבנה המשפטים, חזרות, קצב פנימי, כל אלה יוצרים תחושת תנועה. טקסט המתחיל באמירה כללית ומסתיים בגילוי אישי, או טקסט המשנה סגנון תוך כדי תנועה, הוא כבר סיפור. לא בשל תוכנו, אלא בזכות צורתו.
הגבול הדק בין שירה לפרוזה
שירה, עוסקת לא אחת ברגע, בתחושה, בדימוי. אך גם בשיר קצר ביותר, יכולה להיות דרמה שלמה. מילה הנבחרת, הסדר, בו הדימויים מופיעים, שתיקה בין השורות, כל אלה מספרים משהו. לכן, גם טקסטים פיוטיים, הנראים במבט ראשון בלתי-נרטיביים, יכולים לשאת בתוכם קו של סיפור.
כתיבה יומנאית וכתיבה חווייתית
כאשר כותבים יומן, לא תמיד ישנה כוונה לספר סיפור. אך לאחר זמן, הרצף המצטבר יוצר עלילה: השתנות, מעברים, תובנות. כל טקסט המייצר מסע תודעתי, הוא במובן מסוים סיפור. הדמות היא הכותב, העלילה היא התודעה, והשינוי מתרחש במילים עצמן.
כוונת הכותבים מול פרשנות הקוראים
האם טקסט, הוא סיפור בגלל שכיוונו שיהא כזה? לא בהכרח. לעתים, הקוראים הם המייצרים את הקשר, מחפש משמעות, בונה נרטיב מן הקטעים השבורים. יש טקסטים הנכתבים כמשחק לשוני או תרגיל צורני, אך הקוראים מוצאים בהם עלילה סודית. זהו תהליך טבעי של קריאה, להפוך כל טקסט למשהו עם התחלה, אמצע וסוף, גם אם הם חבויים.
טקסטים חידתיים כמבני סיפור סמויים
כתיבה יוצרת, אוהבת טשטוש גבולות. ישנם טקסטים הנראים מקוטעים, מבולגנים, חסרי היגיון, אך מי שמעמיק, מגלה תבנית סיפורית מורכבת. הדימוי החוזר, הרמזים המפוזרים, השינוי בין הפסקאות, כולם בונים יחד סיפור שמתחת לפני השטח. לכן, גם טקסטים ניסיוניים ביותר, לעתים קרובות, מכילים סיפור מוצפן.
תרגילים לכתיבה מתוך תפיסת כל טקסט כסיפור
- לבחור טקסט קצר נטול עלילה, ולכתוב מה היה קורה לפניו ואחריו, לבנות לו מסגרת סיפורית.
- לקחת שיר קצר, ולנתחו כדיאלוג בין דמויות: מי מדבר? מה הוא רוצה.
- לכתוב תיאור של חפץ יומיומי ולהכניס לתוכו תנועה: שינוי מקום, זמן, זיכרון.
הכתיבה כפעולה נרטיבית גם בלי סיפור
עצם הפעולה של כתיבה יוצרת התרחשות. יש התחלה, הרגע בו הכותבים מחליטים לכתוב. יש אמצע, תהליך ההעמקה, ההפתעה, החיפוש. ויש סוף, עצם הבחירה לעצור. כל טקסט הנכתב מתוך כוונה לגעת, להביע, לזקק, נושא בתוכו תנועה נרטיבית, גם אם אין בו עלילה קלאסית.
סיכום
כל טקסט הוא פוטנציאל לסיפור. לעתים, הסיפור הוא ברור ומסודר, ולפעמים, הוא מרומז, חבוי או פתוח לפרשנות. כשכותבים מתוך הקשבה, לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שלא, נולד סיפור. לא תמיד על דמות שעברה הרפתקה, אלא על רגע בו קרה שינוי. שינוי תודעתי, רגשי, או לשוני. וזהו לבו של סיפור אמיתי.
