כתיבה מתוך תמונה, או בשמה הפואטי "אקפרסיס", זוהי טכניקה עתיקה החוברת לדימוי חזותי ככלי להצית את הדמיון, לעורר זיכרונות ולהרחיב את השפה. בתרגול זה הכותבים, לא רק מתארים את שהם רואים, אלא משתמשים בתמונה כקפיץ, כטריגר לכתיבה פואטית שמעבר לתיאור. השיר הנולד מתוך תמונה אינו משכפל אותה, אלא מייצר לה הדהוד חדש, רגשי, פילוסופי, אישי.
כדי להתחיל, יש לבחור תמונה המעוררת תחושה, לאו דווקא תמונה יפה או מושלמת, אלא כזאת המסקרנת ומותירה סימן שאלה. זה יכול להיות צילום רחוב מטושטש, ציור קלאסי, עטיפת מגזין או אפילו פריים מסרט. כל עוד יש בה משהו המעורר תגובה, היא מתאימה.
שלב ראשון הוא התבוננות. יש להקדיש מספר דקות להתבונן ממושכת, בלי למהר לכתוב. לכתוב רשמים: מהם הצבעים השולטים? היכן מתרכזת תשומת הלב? אלו פרטים זניחים מושכים את העין? לעתים די בפרט קטן: שעון, ציפור, קמט במכנסיים, כדי להוליד את השיר כולו. כדאי להתרחק מן התיאור הכללי, ולהיכנס פנימה אל הפרטים. משם, מתחילים לכתוב, לא תיאור, אלא תגובה. מה קורה בגוף מול התמונה? איזה רגשות עולים? אילו סיפורים מתחילים להתהוות? אין חובה להבין את התמונה, אלא לפענח את מה שהיא מפעילה. ייתכן שהכותבים ימציאו חיים לדמויות בתוכה, ינסחו דיאלוגים שקרו רגע לפני או אחרי, ינועו בזמן או במרחב. ניתן להתמקד בקול אחד, למשל, לכתוב שיר בקולה של הדמות המופיעה בצילום. או לחלופין, לכתוב מתוך נקודת מבט חיצונית, של מי שמציץ פנימה לתוך התמונה מתוך כאב, כמיהה או זרות. האפשרויות מרובות: שיר וידוי, שיר אהבה, שיר תלונה או שיר הגות. כל מבט על התמונה יוצר מרחב אחר.
תרגול נוסף, שילוב בין תמונה וזיכרון: יש לבחור תמונה אחת ולשאול: מה היא מזכירה? מתי רגש זה היה מוכר? איזה סיפור אישי מתחבא מתחת לתמונה? כך נוצר שיר אישי מתוך מקור חיצוני. הדימוי מתמזג עם חוויה ממשית, ויחד נוצרת שכבת עומק.
השפה, מושפעת מן התמונה: אם מדובר בצילום בשחור-לבן, ייתכן שהשפה תהיה יבשה, מדויקת, קונקרטית. אם זהו ציור אימפרסיוניסטי, ייתכן שתיבחרנה מילים רכות, מטושטשות, אסוציאטיביות. ככל שמתמסרים למאפיינים החזותיים, כך השיר מקבל שפה משלו. שיר אקפרסי אינו בהכרח קצר או מרומז. הוא יכול להכיל עלילה, להיות נרטיבי. אך חשוב לזכור שאין “מסבירים” תמונה, אלא כותבים מתוכה. גם אם התוצאה מופשטת לחלוטין, אם קיימת בה נוכחות של התמונה, התרגיל הצליח. הכותבים רשאים להתרחק מן המקור, לקפוץ בזמן, לדמיין, לסלף, להמציא, העיקר שהטקסט יישא אתו את הניצוץ שהחל ממנו.
עבודה עקבית עם תמונות, מעודדת הקשבה לאלמנטים ויזואליים גם בתוך הכתיבה עצמה. פתאום הבחירה בצבע, באור, בתנועה, הופכים להיות מרכזיים גם כאשר אין תמונה. השיר עצמו מתחיל להתנהג כתמונה, ולהפעיל את העין, לא רק את האוזן או הלב.
תרגיל מתמשך יכול להיות סדרת שירים, כל אחד מתוך תמונה אחרת. התוצאה עשויה להפוך לקובץ מגוון בו כל שיר נושא אופי חזותי שונה, טון משתנה, קול אחר. אפשר לשלב צילום עצמי, תיעוד משפחתי, חומרים ארכיוניים, ולתת להם חיים חדשים בשפה.
סיכום
עבודה פואטית מתוך דימוי חזותי איננה רק אסתטית, היא חווייתית, חושית ומפתיעה. דרך העיניים, מתעוררת כתיבה שלעתים לא הייתה מתאפשרת מתוך המחשבה בלבד. מתמונה – נולד קול.
