אימה אפקטיבית, נובעת מהפרת סדר. הדרך לייצר אימה ישראלית חזקה, היא לקחת מקומות אותם כולנו מכירים: בית ספר, מקלט, חניון תת-קרקעי, קיבוץ שומם, תחנת אוטובוס בלילה, ולשבשם. הקוראים, מזהים את המקום, חשים בו בנוח, ואז מתערערים כשהמוכר הופך למאיים. אין צורך, בבתים רדופים ישנים; אפשר להשתמש בדירות עמידר, בצימרים בגליל, בבתי כנסת נטושים או בבתים חדשים המסתירים סודות. אימה, אינה מגיעה רק מן העל-טבעי. היא יכולה לבוא מהתפוררות השפיות, התעלמות הסביבה, אדישות הרשויות, והפחד שאולי כול זה בכלל, מתרחש בראשו של הגיבור. דווקא בישראל, מדינה רוויית פחדים ביטחוניים, חברתיים ואישיים, אימה, יכולה לנבוע מעומק המציאות עצמה.
שימוש במיתוסים יהודיים ובאמונות עממיות
התרבות היהודית והמסורת הישראלית, מציעות בסיס עשיר לאימה. סיפורים על דיבוקים, עין הרע, נשמות תועות, קמיעות שאיבדו כוחם, קברי צדיקים שנפתחו בטעות או לחשים אסורים, כול אלה, יוצרים אווירה מסתורית שיכולה להפוך לאימתנית. ניתן, לכתוב על בחור ישיבה, המתחיל לראות רוחות, על מטייל תמים, הנכנס ליער ושומע קולות בארמית, על זקנה ערירית, המסתירה ספר אסור במרתף, או על חייל לוחם, בשטח אויב המגלה שאינו לבד. שילוב בין מציאות יומיומית לבין יסודות מיסטיים מתוך התרבות המקומית, יוצר מתח עמוק וחיבור מידי לקוראים.
דמויות המתמודדות עם פחדים אמיתיים
דמות אימה אפקטיבית, חייבת להיות אנושית. ככול שפחדיה ברורים, כך הזדהות הקוראים מתגברת. בישראל, דמויות רבות סוחבות פחדים חברתיים, ביטחוניים, כלכליים, משפחתיים. הפחד להישאר לבד, לאבד ילד, להיחשף לשיימינג, לקבל טלפון באמצע הלילה או לגלות שמישהו עוקב, כול אלה, מחוברים למציאות הישראלית.
אין צורך שדמות תאמין מלכתחילה בעל-טבעי. להפך, דווקא הספק, ההתנגדות, חוסר האמונה והניסיון להסביר את המתרחש באופן רציונאלי, מחריפים את המתח. ברגע שהגיבור נשבר, הקוראים, נשברים עמו.
אימה בשפה "ישראלית" מבלי להתנצל
הדיאלוגים, צריכים להישמע כשיחות אמיתיות: "תגיד, שמעת את זה?", "מה הקטע עם הדלת הזאת?", "אני אומר לך, משהו פה לא מסתדר". ככול שהשפה טבעית יותר, כך הקוראים שוקעים עמוק יותר לתוך הסיפור. חשוב להיזהר משפה מתורגמת או גבוהה מדי. גם התיאורים צריכים להיות מוחשיים: ריח עובש, רעש של דלת נטרקת, אור ניאון מרצד, קולות מצדו השני של הקיר. קסמה של אימה ישראלית, הוא בכך שהיא מרגישה קרובה, לא כסרט זר, אלא כמשהו שיכול לקרות ממש מעבר לדלת.
עיסוק באימה פנימית ולא רק חיצונית
אימה אפקטיבית, איננה רק מפלצת או רוח, אלא מה שקורה בתוך הנפש. סיפור אימה ישראלי טוב, יעסוק גם בהתפרקותה הנפשית של הדמות: היא מפסיקה לישון, שומעת קולות, מתבודדת, מאבדת תחושת זמן, אולי אפילו אינה סומכת על עצמה. הסביבה יכולה להגיב בזלזול: "לך תנוח", "את מגזימה", "סתם סרטים", דבר המגביר את תחושת האימה והבדידות. הידרדרות זאת, יוצרת אמפתיה, ובמקביל מתח, כיוון שהקוראים אינם בטוחים, אם הדמות באמת חווה דבר מה על-טבעי או שמדובר בהתמוטטות נפשית. דואליות זאת, היא המניעה את הסיפור קדימה.
יצירת קצב מתוח, בנייה איטית והתפוצצות מדודה
אימה, אינה נבנית בצעקה, אלא בלחישה. מתח אמיתי נוצר לאט: פרט לא ברור, חלום חוזר, רעש מסתורי, דמות ברקע שלא הייתה קודם. ככול שהסיפור מתמשך, הקוראים, מתחילים לשאול שאלות, לחשוד, להרגיש את החנק. כשהאימה מתפוצצת, זה קורה בבת אחת. משהו נשבר, הדמות, מגלה את האמת, הקוראים, כבר אינם יכולים לברוח. אך אחרי ההתפוצצות, ישנו מקום לרגיעה חלקית, הנקטעת שוב. משחקי מתח והרפיה הם לב האימה.
סיום שאינו סוגר הכול בהכרח
אין צורך להסביר הכול. דווקא כשהדלת נשארת פתוחה, הפחד נמשך. ייתכן שהקוראים לעולם לא ידעו מה בדיוק קרה: האם זו הייתה רוח, מחלה, קונספירציה או אשליה. ככול שהסיום מטלטל יותר ומשאיר תהייה, כך הסיפור נשאר בראש לאורך זמן. אימה ישראלית, נולדת ממפגש בין מקום מוכר לאירוע חריג, בין קולות עליהם גדלנו, לבין מה שמעולם לא נאמר בקול רם. זו הזדמנות ליצור פחד שהוא עמוק, אותנטי, ומושרש בלב התרבות המקומית.
