בכתיבת דמות שאינה יודעת להרגיש, יש להגדיר כבר מן השורות הראשונות את מגבלותיה הרגשיות. המדובר בדמות שנולדה כך? האם נפגעה בעבר? האם זוהי תוצאה של ניתוח, תרופה, תכנות או טראומה? הקהל, חייב להבין שהיא אינה בוחרת לא להרגיש, אלא פשוט אינה מסוגלת. הדרך הטובה ביותר להמחיש זאת, אינה דרך הצהרות, אלא דרך מעשים. הדמות, תצפה במשהו דרמטי: ילד בוכה, חבר שבור, בן משפחה בהתמוטטות, ותגיב בקור רוח, אולי תנסה "לשחק" את הרגש הנכון אך תיכשל. חשוב, להראות שהיא מבינה שמצופה ממנה להרגיש, אך היא אינה מצליחה לגייס את התחושה המתאימה.
כיצד ליצור דיאלוגים המבליטים את הפער הרגשי בדמות?
אחד הכלים החזקים ביותר, הוא שיחה בין הדמות לאחרים, בה הפער הרגשי נחשף. חברים אומרים לה: “את לא מרגישה כלום?” או “איך את כול-כך קרה?” והיא משיבה תשובות הממחישות שהיא אינה מצליחה להתחבר, אך כן מבינה את השפה החברתית. ניתן, ליצור רגעי תסכול מצד הדמות, כשהיא מנסה להבין רגשות דרך הסברים לוגיים לדוגמה, היא שואלת: “אם מישהו בוכה, זה אומר שהוא חלש או שהוא מתחרט?” או “אהבה, זו החלטה או כימיה?” השאלות, מצביעות על עולמה הפנימי, המנותק מן העולם הרגשי הרגיל.
קונפליקט פנימי בין מודעות לריקנות
דמות שאינה מרגישה, יכולה להיות מודעת מאוד לפער זה, ודווקא המודעות יוצרת כאב מסוג אחר. היא יכולה לנסות לתקן זאת: לקרוא ספרים על רגשות, לצפות בסרטים רגשיים, או להתאמן על תגובות. כול ניסיון כזה, מגביר את תחושת הזרות, כאילו היא משחקת תפקיד שלא נכתב בשבילה. הקונפליקט המרכזי בסיפור כזה, אינו בכך שהיא אינה מרגישה, אלא בכך שהיא רוצה להרגיש. הניסיון למלא את החסר, הוא לב העלילה. היא עשויה להיקשר למישהו רק כי הוא מצפה לתגובה ממנה, או כי הוא מעורר בה סקרנות, לא רגש ממשי. הסיפור, בונה את הדמות דרך חוסר היכולת להיענות רגשית, גם כשהיא מאוד רוצה.
שימוש בשפה קרה אך מדויקת
השפה בה הדמות חושבת, מדברת ופועלת, צריכה לשקף את מגבלתה הרגשית. יש להעדיף ניסוחים טכניים, מדודים, ללא מטאפורות רגשיות. היא לא תגיד “אני אוהבת אותך”, אלא אולי “אני מבינה שאתה חשוב לי תפקודית”. היא לא תכתוב שיר, אך, היא אולי תבנה תרשים זרימה של תגובות אנושיות למצבים שונים. שפה זו, יוצרת ניכור מכוון, שהופך לכלי סגנוני חזק. ככול שהשפה יותר מדויקת, כך הקוראים, מרגישים את החוסר. ניתן לבנות סצנת משבר: לוויה, פרידה, או וידוי, ולהציב את הדמות בעין הסערה, כשהיא עומדת מולה כאבן, לא כי היא רוצה, אלא כיוון שהיא פשוט אינה מסוגלת אחרת.
דינמיקה עם דמויות אמפתיות במיוחד
כדי להבליט את ייחודיותה, כדאי להעמיד את הדמות מול דמויות שהן היפוכה הגמור: אנשים רגשיים, אינטואיטיביים, אולי אף דרמטיים. ככול שהסובבים אותה חווים רגשות עזים יותר, כך ההיעדר שלה נוכח יותר. ניתן ליצור מערכת יחסים עם דמות שמאוד אוהבת אותה, ולהראות כיצד הקשר נשחק, לא בשל חוסר רצון, אלא בגלל חוסר יכולת. בן הזוג, מרגיש שהוא מדבר אל קיר, חבריה, חשים שהיא אינה נוכחת באמת, ילדיה, חווים אותה כהורה פונקציונלי אך חסר חמלה.
טוויסט רגשי לקראת הסיום
בשלב מסוים בסיפור, כדאי לבחון רגע בו נדמה לדמות שהיא אולי מרגישה ואז לערער גם את זה. אולי היא מזילה דמעה אך לא מבינה מדוע, אולי היא פועלת מתוך אינסטינקט המזכיר חמלה, אך אחר-כך מפקפקת במניעיה. האם זו הייתה תגובה רגשית אמיתית, או רק חיקוי מושלם של תגובה אנושית? האם מגע, טון דיבור או שיחה הצליחו לפרוץ את המחסום? שאלות אלו, משאירות את הקוראים במתח גם אחרי שהסיפור נגמר, וזוהי מטרתו של סיפור טוב.
כיצד הקשר הישראלי משפיע על דמות שאינה מרגישה?
הקשר הישראלי משפיע על דמות שאינה מרגישה בכך שהסביבה, המאופיינת בתקשורת ישירה, הומור רגשי ודינמיקה משפחתית חזקה, תתקשה להבינה ותלחץ עליה "לשחרר" או "להיפתח". בישראל, בה תקשורת ישירה, הומור רגשי ודינמיקה משפחתית חזקה, דמות שאינה מרגישה יוצרת קונפליקט עמוק. הסביבה, תתקשה להבינה, תלחץ עליה "לשחרר", "להיפתח", או "להפסיק להיות רובוט". קיים מקום לשלב סצנות מובהקות: שבת משפחתית עם לחץ רגשי, חתונה בה היא לא בוכה, או קונפליקט עם מורה המאשימה אותה בקור לב.
מהו הסיכום והמסר הסופי של כתיבת דמות שאינה מרגישה?
הסיום יכול להישאר פתוח, הדמות לא בהכרח "מתקנת" עצמה, אך אולי מוצאת קבלה עצמית. היא לא מרגישה, אבל כן מבינה. ואולי זה, עבור קוראים מסוימים, סוג של רגש בפני עצמו.
