דיאלוג טוב, אינו רק חילופי מילים. דיאלוג טוב חושף פחדים, רצונות, אגו, חוסר ביטחון ומאבקי כוח. אחת הדרכים החזקות ביותר ליצירת מתח רגשי בסיפור, עוברת דרך דמויות המדברות זו עם זו אך בפועל אינן שומעות דבר. כמעט כל אדם מכיר שיחה כזאת מן החיים בישראל. ארוחת שישי, בה כולם מדברים יחד. ויכוח זוגי באמצע נסיעה באיילון. שיחת טלפון, בה צד אחד רק מחכה לתורו לדבר. כתיבה נכונה של דיאלוגים מסוג זה, יוצרת תחושת מציאות חדה מאוד ומעניקה עומק רגשי גם לסצנות פשוטות.
מדוע דיאלוגים לא קשובים מרגישים אמיתיים יותר
בחיים עצמם, רוב האנשים אינם מקשיבים באמת. הם מתכננים את המשפט הבא, מגנים על עצמם, מחפשים אישור או מנסים לנצח. כאשר כותבים דיאלוג בו כל דמות עונה בצורה מושלמת למה שנאמר קודם, מתקבלת תחושת תסריט מלאכותית. לעומת זאת, כאשר כל דמות עסוקה בעולמה הפנימי, נוצרת תחושת חיים. בישראל, תרבות הדיבור מהירה, קוטעת ורועשת יחסית. אנשים, נכנסים אחד לדברי השני, משנים נושא בפתאומיות, מתווכחים תוך כדי צחוק ולעתים, עונים בכלל על משהו הנאמר לפני חמש דקות. שימוש נכון בקצב זה, יכול להפוך דיאלוגים לחדים ואמינים יותר.
כיצד בונים שיחה בה כל דמות נמצאת בסרט אחר
השלב הראשון, עובר דרך הבנה ברורה של הרצון של כל דמות. לפני כתיבת הדיאלוג, שאלו עצמכם מה כל אדם רוצה להשיג מן השיחה.
אחת הדמויות אולי רוצה התנצלות.
השנייה רק רוצה לסיים את הערב בלי ריב.
דמות אחרת אולי בכלל מנסה להסתיר סוד.
כאשר לכל אחד מטרה אחרת, השיחה מתחילה להתפצל באופן טבעי. דוגמא:
"נפגעתי ממה שאמרת."
"אני מצטער."
דוגמה חזקה יותר:
"נפגעתי ממה שאמרת."
"אתם שוב מתחילים עם הדרמות האלה?"
כאן נוצר פער רגשי. הדמות הראשונה מחפשת הכרה בכאב שלה, בעוד הדמות השנייה עסוקה בהתגוננות.
השתמשו בהתחמקויות במקום בתשובות ישירות
אנשים שאינם מקשיבים באמת, נוטים לענות על משהו אחר לגמרי. במקום תגובה ישירה, הם משנים נושא, תוקפים בחזרה או מתמקדים בפרט שולי.
למשל:
"אתם בכלל שמעתם מה אמרתי?"
"שמעתי מצוין. פשוט אין לי כוח לריב עכשיו."
לכאורה קיימת תגובה, אך בפועל אין התייחסות אמיתית לנאמר.
ניתן גם להשתמש בפרטים קטנים המסיטים את השיחה:
"אני לא חושבת שאתם מבינים כמה קשה היה לי."
"למה המזגן פה תמיד על קור מקפיא?"
המעבר הפתאומי יוצר תחושת ניכור ומתח.
תנו לשפת הגוף לדבר במקום ההקשבה
כאשר אנשים אינם מקשיבים, גופם מסגיר זאת מיד. לכן, חשוב לשלב תנועה בזמן הדיאלוג.
במקום:
"אני מקשיב."
כתבו:
"אני מקשיב," הוא אמר תוך כדי גלילה בטלפון.
או:
היא הנהנה בלי להרים מבט מהסלט שחתכה.
שפת גוף כזאת יוצרת תחושת ריחוק בלי להסביר דבר באופן ישיר.
קטיעות יוצרות תחושת מציאות
בישראל, קטיעות הן חלק טבעי מאוד מהשיח. שימוש נכון בקטיעות יכול להפוך דיאלוג לחי ודינמי.
"אתם בכלל יודעים מה עבר עליי שם?"
"עבר על כולנו משהו."
"לא, אבל אתם לא מבינים…"
"די כבר עם הקורבנות."
קטיעות, יוצרות תחושת מאבק על מקום בתוך השיחה. אף אחד איננו באמת מקשיב. כולם רק נלחמים להישמע.
אל תפחדו מחזרות
כאשר אנשים אינם מקבלים מענה רגשי, הם חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה.
"אני רק רציתי שתבואו."
"אבל אמרתי שהיה פקק."
"זה לא העניין."
"אז מה העניין?"
"שלא באתם."
החזרה חושפת כאב עמוק יותר מכל הסבר ארוך.
השתמשו בפער בין המילים לרגש
לעתים, הדיאלוג האפקטיבי ביותר, מגיע כאשר המילים עצמן רגועות יחסית, אבל המתח נמצא מתחת לפני השטח.
"סבבה."
"מאה אחוז."
"מה שתגידו."
בישראל, משתמשים הרבה בביטויים כאלה כדי להסתיר כעס, עלבון או אכזבה. הקוראים, מבינים מיד שהכול רחוק מלהיות סבבה.
איך יוצרים כאוס מבוקר בדיאלוג קבוצתי
בסצנות משפחתיות או קבוצתיות, ניתן ליצור תחושת חוסר הקשבה באמצעות מספר קולות במקביל.
אמא שואלת שאלה.
האח מדבר על העבודה.
מישהו פותח טלוויזיה ברקע.
האבא צועק מהמטבח.
הגיבורה, מנסה לספר משהו חשוב ואף אחד לא שם לב.
עומס זה, מייצר תחושת בדידות חזקה מאוד בתוך חלל מלא אנשים.
טעויות נפוצות בכתיבת דיאלוגים מסוג זה
טעות נפוצה אחת, עוברת דרך בלבול מוחלט. גם כאוס צריך להיות קריא. הקוראים, צריכים להבין מי רוצה מה ולמה השיחה מתפרקת.
טעות נוספת, קשורה לעודף הסברים. אין צורך לכתוב:
"הוא לא באמת הקשיב לה."
עדיף להראות זאת דרך פעולה:
"כן, כן," הוא מלמל בזמן שחיפש מפתחות.
עוד טעות נפוצה, מגיעה מדיאלוג ארוך מדי ללא תנועה. גם בזמן ויכוח או שיחה מתוחה, אנשים עושים דברים. הם מוזגים מים, מסתכלים על הדלת, מדליקים סיגריה, מסדרים כריות. הפעולות הקטנות מוסיפות חיים.
הדרך הטובה ביותר לתרגל כתיבת חוסר הקשבה
נסו לשבת בבית קפה ישראלי, הומה ולהקשיב לשיחות סביבכם. שימו לב כמה פעמים אנשים באמת עונים זה לזה. ברוב המקרים, תגלו שכל אחד עסוק בעצמו.
תרגיל נוסף יכול לעזור מאוד:
כתבו סצנה בין בני זוג אחרי ריב.
הגדירו שלכל אחד יש מטרה שונה לחלוטין.
אחד רוצה חיבוק.
השני רוצה שקט.
אל תאפשרו להם להגיד את הרצון שלהם ישירות.
ברגע שכל דמות מושכת לכיוון אחר, הדיאלוג מתחיל לחיות באמת.
סיכום
כוחם הגדול של דיאלוגים מסוג זה, אינו רק בריאליזם שלהם. הכוח האמיתי, מגיע מן הבדידות שהם חושפים. אנשים, רוצים שיבינו אותם, אולם פעמים רבות אינם מצליחים לומר את מה שהם באמת צריכים. לכן, דיאלוגים של חוסר הקשבה יוצרים כאב, מתח ואמינות רגשית עמוקה. כאשר תכתבו שיחות בהן כל דמות עסוקה בעצמה, תגלו שהטקסט מתחיל לנשום. הקוראים, ירגישו שהם מכירים אנשים אלה, מן החיים עצמם, ממשפחתם, מהחברים שלהם ומהרחוב הישראלי אשר סביבם.
