חייל בודד בישראל, הוא סמל הקרבה, שייכות, אך גם ניתוק. כתיבה יוצרת על דמותו של חייל בודד, פותחת צוהר לעולם טעון: רגשי, חברתי, ולאומי. מדובר בדמות הנמצאת בין מדינות, בין שפות, בין משפחות, חייל שהוא ישראלי למחצה ועם זאת לעתים ישראלי, יותר מישראלים רבים. כדי לכתוב סיפור שירגש באמת, יש להיכנס לנעליה של דמות זו, להרגיש את הריחוק, את התשוקה לשייכות, את תחושת הזרות והכאב המתערבב עם גאווה.

בניית רקע אישי המורגש דרך כל שורה

חייל בודד, אינו קם בבוקר ומתגייס. כדי שהסיפור ירגיש אמיתי, חשוב לבנות רקע חי ומשכנע. מהיכן בא? האם הוא עלה מצרפת, אוקראינה, ארצות הברית או אתיופיה? מה גרם לו לעזוב את משפחתו ולהתגייס לצבא במדינה שלא גדל בה? בסיפור טוב, המניע המרכזי לא צריך להיות מנוסח כמונולוג, אלא משתקף דרך פעולות, מכתבים מן הבית, רגעי בדידות. האם החייל, שומר תמונה ישנה מהבית? האם הוא מדבר בלילה עם אימו בטלפון וקוטע את השיחה באמצע כי קולו נשבר?

המחשת הבדידות מבלי לומר את המילה עצמה

הכוח בסיפור על חייל בודד, טמון ברגעים השקטים. רגעים בהם הוא חוזר מבסיס לקריית שמונה, פותח דלת של דירה ריקה ומחמם אוכל קפוא. כשהחיילים האחרים מדברים על ארוחות שישי, הוא מחייך בשקט ואינו משתתף. הבדידות אינה נאמרת במילים, היא משתקפת בהתנהגות, בדפוסי השינה, בשתיקות הקטנות, בשירים שהחייל שומע, בכתיבת מיילים קצרים מדי. כשהשפה, איננה שפת אם, כל מילה שהוא אומר יכולה להיות מלחמה.

תיאור השירות הצבאי דרך עיניו של מי שאינו מובן מאליו

שירות בצה"ל עבור חייל בודד, אינו מובן מאליו. כל פעולה: מפקד צועק, חבר הקורא לו "עולה", פקודות אותן הוא לא תמיד מבין, הן מקומות טעונים רגשית. כדאי להכניס לסיפור מצבי קושי, חוסר שייכות, או אפילו רגעים של ניצחון קטן: כשהוא מבין בדיחה פנימית, כשחבר לצוות מחבקו ללא מילים, כשמפקד מסמן לו הערכה. ניתן ליצור קונפליקט פנימי: אולי הוא מרגיש שהוא נלחם למען מקום שטרם קיבל אותו באמת. אולי הוא חולם לחזור הביתה, אך יודע שאין לו לאן לחזור. אולי הוא כותב מכתבים, אותם אינו שולח.

הוספת דמות משנה המעצימה את הפער

בכדי לחדד את תחושת החוץ-פנים, מכניסים דמות נוספת: חייל ישראלי מן המרכז, שגדל ברמת גן, ויש לו משפחה המחכה לו בכל שישי. דרך הקשר ביניהם ניתן לשקף גם את הפערים, וגם את הקרבה הנבנית. אולי הם בתחילה הם אינם מבינים זה את זה, אבל עם הזמן נרקם ביניהם חיבור אמיתי. ניתן גם להכניס מפקד המבין את הקושי, או להפך, דמות שאיננה מקבלת, מפקפקת, מזלזלת. חשוב שהדינמיקה לא תהיה שטוחה, אנשים משתנים, יחסים מתפתחים, תחושות נבנות.

רגע שיא המעמת עם מהות הבחירה

סיפור על חייל בודד, אינו שלם ללא רגע בו הבחירה להתגייס נבחנת מחדש. אולי זה פציעה, אולי חבר לצוות נופל, אולי מכתב מן הבית המערער אותו. ברגע זה, הדמות צריכה להתמודד עם ההחלטה, להישאר או לוותר, להמשיך או לעצור. רגע זה, הוא ליבו של הסיפור, והוא צריך להיכתב בעוצמה רגשית, אך לא בדרמטיות יתר.

סיום עם מחשבה, לא עם סגירה

הסוף אינו חייב להיות סיום מלחמה או שחרור. אפשר לסיים בתחושת הבשלה: כשהחייל עומד בתחנה ריקה, מביט לשמיים, ואינו בטוח לאן הולך, אך יודע מי הוא. אולי בפעם הראשונה הוא עונה למישהו בעברית מבלי לחשוב. אולי הוא מחבק חבר. אולי הוא פשוט כותב מילה חדשה ביומן שלו.

סיכום

סיפור על חייל בודד בישראל, הוא סיפור על זהות, שייכות, געגוע, וקבלה. יש בו מרחק מן הבית וקרבה חדשה הנבנית, מאבק על הכרה פנימית וחיצונית, והרבה רגעי שקט עמוק המתחרים ברעש מסביב. כתיבה טובה בנושא, תחשוף את המורכבות של להיות ישראלי-אחר, חייל-יחיד, לבדו אך גם לא ממש לבד.