שקר עצמי, הוא תופעה אנושית, עמוקה, מתוחכמת וכמעט תמיד כואבת. כאשר דמות משקרת לעצמה לאורך סיפור שלם, ולרוב מבלי לדעת זאת, נוצר רובד רגשי טעון בו הקוראים, מזהים את האמת שהדמות, אינה מסוגלת לשאת. כתיבה כזאת, יכולה לייצר אמפתיה עמוקה, עצב, תסכול ולעתים, אף זעזוע. זה סיפור, על עיוורון מרצון, הכחשה ודחף עמוק להגן על העצמי גם במחיר האמת.
הגדרת השקר אותו הדמות מספרת לעצמה
השלב הראשון, הוא הבנת השקר הפנימי. האם הדמות, מאמינה שהיא אינה זקוקה לאהבה? שהוא לא התכוון לפגוע בה? שהיא יכולה להפסיק מתי שתרצה? שהעבר אינו משפיע עליה? השקר, חייב להיות מהותי, כזה הבונה את עולמה הפנימי ומכסה על פצע עמוק. זהו מנגנון הישרדותי, לא תעתוע חיצוני. חשוב שהשקר יהיה עקבי, מבוסס על רגש חזק, ולא סתם טעות פשוטה בהבנה.
רמיזה לקוראים על האמת כבר בשלבים מוקדמים
על אף שהדמות אינה מודעת לשקר, הקוראים, כן אמורים להתחיל לחשוד. יש לרמוז בעדינות דרך סתירות בדברים שהדמות מספרת, תגובות רגשיות שאינן תואמות את המצב, חוסר עקביות בהתנהגות, או נקודות מבט של דמויות אחרות. ככול שהפער גדל, כך נבנית דרמה פנימית, הקוראים, יודעים אך הדמות, ממשיכה להיאחז בשקר.
שמירה על אמינות | הדמות באמת מאמינה לשקר
כדי שהשקר העצמי יהיה אמין, הדמות, לא יכולה לדעת שהיא משקרת. עליה להחזיק באמונה הפנימית בכוח. יש לה סיפור פנימי סגור היטב המצדיק כול סתירה. למשל: "הוא עזב אותי כי הוא לא היה ראוי לי", במקום "הוא עזב אותי כי אני דחיתי אותו." ככול שהשקר נשמע משכנע יותר בעיני הדמות, כך הקוראים, מרגישים את עומקה של ההכחשה.
בניית מנגנוני הגנה המשמרים את השקר
כדי להחזיק שקר לאורך זמן, הדמות, חייבת לבנות מערכת שלמה של הצדקות, בריחות, השלכות והתעלמות. היא עשויה לסלף זיכרונות, לייפות את העבר, להאשים אחרים, לנתק קשרים המאיימים על תפיסתה. כול תגובה המתרחשת בסיפור, נבחנת דרך פילטר השקר העצמי. מנגנונים אלה, הם לב הסיפור, הם מראים עד כמה הדמות מוכנה להיאבק כדי לא לראות.
שימוש בדמויות משניות במטרה לאתגר את האשליה
לעתים קרובות, דמויות אחרות בסיפור ישמשו כ"מראות" המחזיקות אמת אחרת. חבר, בת זוג, הורה, קול פנימי, כול אחד יכול להציע פרשנות אחרת למציאות. אך הדמות המרכזית, תדחה ניסיונות אלה או תעוותם כך שיתאימו לתפיסתה. כול שיחה כזו, יכולה להיות שדה קרב בו האמת כמעט נשברת, אך לבסוף מוכחשת שוב.
לתת לקוראים להרגיש את הצורך הרגשי בשקר
הקוראים, לא צריכים לשפוט את הדמות, אלא להבין מדוע שקר זה כול כך הכרחי לה. אולי האמת כואבת מדי. אולי היא עלולה לפרקה. אולי היא תחשוף טראומה, שהיא אינה מסוגלת להתמודד עימה. ככול שהשקר מובן יותר מבחינה רגשית, כך הקוראים מזדהים יותר, גם כשברור להם שהדמות טועה.
בניית שיא רגשי סביב רגע ההכרעה | שיקרה או לא
בסיפורים רבים, מגיע רגע בו נדמה שהאמת תעלה על פני השטח. לעתים, זהו מכתב הנמצא, מבט בעיניים, מקרה שלא ניתן להכחישו. אך הדמות, מתוך מנגנון הגנה, תסובב את הרגע כך שיתאים לתפיסת עולמה. היא תסרב להכיר באמת גם כשהיא בוהקת מולה. הקוראים, חווים רגע זה בעוצמה, ונשארים עם תחושת כאב על מה שיכל לקרות, ולא קרה.
סיום הסיפור מבלי לחשוף את האמת לדמות
ייחודה של כתיבה כזו, הוא בכך שהשקר אינו נחשף בפני הדמות, אלא רק בפני הקוראים. אולי הדמות תעזוב בתחושת ניצחון מדומה, אולי תתחיל חיים חדשים, אך הקוראים, יידעו שהכול מבוסס על שקר פנימי שלא נפתר. זהו סוף טרגי, אך מלא תובנה. הוא משאיר את הקוראים עם מחשבות על עצמם, על הסיפורים שהם מספר לעצמם, ועל מחירה של אמת שהם אינם מוכנים לשמוע.
שילוב שפה המהדהדת את ההכחשה
גם ברמת השפה, ניתן להמחיש את השקר, משפטים המתחילים ב"אבל", דימויים שחוזרים על עצמם, שפה רכה מדי הממסכת את הכאב, או שימוש מרובה בציניות, הומור יבש או קלישאות. כול אלה, יוצרים מרקם של טקסט המנסה לכסות על הפצע, כפי שהדמות מנסה להגן על עצמה מן האמת.
סיכום
בסופו של דבר, סיפור על דמות המשקרת לעצמה עד הסוף, אינו רק תרגיל ספרותי, אלא מסע נפשי. הקוראים, עשוי לשאול: במה אני משקר לעצמי? איזה אמיתות אני לא מעז לראות? הכתיבה, נוגעת בפחדים הכי אנושיים, אלה המעדיפים לחיות באשליה על פני התבוננות ישירה בכאב. וכאשר הסיפור נכתב ברגישות, הוא משאיר חותם עמוק ואמיתי.
