מונולוג פנימי שאינו נגמר, איננו טכניקת כתיבה, אלא בחירה קיומית. זהו סיפור הנכתב מתוך ראשה של דמות, ללא תיווך, ללא עצירה, ללא פילטרים. לא מדובר בכלי שעוזר להבין את העלילה, אלא בדרך חיים, זרימה מתמשכת של תודעה, אסוציאציות, דימויים, פחדים, קפיצות בלתי מוסברות ממחשבה למחשבה. הכתיבה יוצאת מתוך הראש ואינה פונה החוצה.
שבירת הקיר בין דמות לקוראים
במונולוג כזה אין חיץ. הדמות אינה מדברת אל הקוראים, אלא עם עצמה, ולעתים, אף אינה מודעת לכך שמישהו מאזין. הקריאה, מרגישה כהצצה אינטימית, אל תוך מוח חי. זוהי לא כתיבה דרמטית, אלא חשיפה רגשית חסרת שליטה. אין התחלה, אין סוף, יש רק המשך. התפרצות זו, היא הסיפור.
מילים הנלחמות זו בזו, רעיונות המפרקים עצמם
המונולוג הפנימי שאינו נגמר, לא מתנהל בסדר לוגי. הוא קופץ, חוזר, סותר עצמו, משנה כיוון תוך כדי משפט. הדמות יכולה להתחיל לחשוב על גבינה במקרר ולהתגלגל לזיכרון ילדות, לעבור לפחד מן הזקנה, ואז לחרדה מהשיניים, ולחזור לגבינה. השפה עצמה מתפרקת, משתנה, מתפתלת. יש לכתוב כפי שמוח פועל באמת, לא בניקיון של סיפורת, אלא באי-סדר חי.
המונולוג כהתשה מכוונת
העובדה שאין עצירה, יוצרת עומס, וחלק מכוחה של כתיבה זו, הוא בדיוק בכך. הקוראים אינם מקבלים אוויר. אין פסקאות, אין שקט, אין הקלה. הרצף, הופך להתשה המייצרת קרבה, זוהי התשה רגשית ולא אינטלקטואלית. התחושה היא של שיטפון פנימי שאי אפשר לעצרו, ולפעמים, ככל שהוא ממשיך, כך הוא נעשה פגיע יותר.
הפרטים הקטנים כאחיזה בתוך הכאוס
כדי לא לאבד את הקוראים לגמרי, יש לעתים, לשלב רגעי עגינה. תיאורים קטנים, צליל, ריח, תנועה פיזית, כל אלה יכולים להכניס נשימה קטנה בתוך הזרם. זהו רגע, בו הדמות חוזרת מן העולם הפנימי אל המציאות, רק כדי להישאב מיד פנימה שוב. שילוב זה, יוצר תנועה רגשית, גם בתוך רצף בלתי נגמר.
קול ייחודי המניע את הזרם
מונולוג פנימי, דורש קול מובהק. לכל דמות דרך חשיבה שונה, קצב שונה, תחביר אחר. יש מי שחושבת במשפטים קצרים ומהירים, ויש המתפתלת במשפטים ארוכים עם סוגריים בתוך סוגריים. יש דמויות המבקרות עצמן, אחרות מדברות בקול שני, ויש גם כאלה המדמיינות דיאלוגים עם אנשים שאינם שם. כל קול כזה יוצר עולמות פנימיים אחרים לחלוטין.
הסיפור הוא לא מה שקורה | אלא איך זה נחווה
מונולוג פנימי, אינו מספר על אירועים. הוא מתעד את החוויה. הדמות יושבת בחדר, שומעת מכונית מבחוץ, מתבאסת מעצמה, נזכרת במילה אשר נאמרה לפני שנה וחצי, ואז בוכה מבלי להבין למה. מבחוץ, דבר לא קורה. אך מבפנים הכול מתפרק ונבנה כל הזמן. זוהי עלילה שאין לה מסלול, רק עוצמה.
קצב בלתי צפוי המייצר תנועה טבעית
קריאת מונולוג פנימי בלתי נגמר, דומה להאזנה למוזיקה חיה, ישנם מקומות שיא, ואז התרופפות, ואז שוב האצה. יש להשתמש באורך המשפטים, בקצב התחבירי, בפיסוק לא צפוי, כדי ליצור מוזיקת מחשבה. לפעמים, משפט אחד ארוך כמו עמוד שלם, ולעתים, שורה אחת. שתיקה. ואז הצפה.
שאלות שאינן נענות, מחשבות שלא נסגרות
במונולוג כזה אין מסקנות. הדמות שואלת את עצמה שאלות, מתווכחת, מפקפקת, אבל אף פעם אינה מגיעה לפתרון. כי זו לא המטרה. כתיבה זו, מדמה תודעה, לא מאמר עיוני. היא מראה איך אנו, באמת חיים עם עצמנו, בלי קו מסודר, בלי סיכום, רק עם תחושות המתחלפות זו בזו ללא סדר.
סיכום
כוחו של מונולוג פנימי שאינו נגמר, טמון דווקא בכך שהוא לא מנסה לפתור דבר. הוא לא מנסה להרגיע, לסדר, להסביר. הוא פשוט ממשיך. כנשימה המסרבת להיעצר, כדופק פנימי של דמות הזקוקה לביטוי. וכל עוד הוא נכתב בכנות מלאה, ללא תכנון, בלי מבנה, בלי פחד, הוא יכול לגעת עמוק יותר מכל עלילה קלאסית.
