100 דרכים לאבד את עצמך בהודו - פרק ראשון במתנה

ניסיתי לחצות את הכביש הסואן, וברגע שכף רגלי דרכה על מעבר החצייה כמעט שנדרסתי על ידי ילד בן עשר על קטנוע ישן ומקרטע, שהיה במרחק סנטימטרים בודדים מלשלוח אותי בחזרה לארץ בארון קבורה. מתוך בהלה הסתובבתי לכיוונו ועמדתי לצעוק "מי נתן לך רישיון, ילד?" אך הנחתי למיתרי הקול שלי לנוח כשהבנתי שהוא בסך הכול ילד בן עשר ובהחלט איש לא נתן לו רישיון. נכנסתי לדָאבָּה הראשונה שראיתי ממרחק. הייתי רעב וחייב להכניס דבר מה לפה, הזמנתי צִ'יקֵן מָסָאלָה וצָ'אי רותח. חיכיתי לאוכל יותר משעה, זמן הודו הם קוראים לזה כאן. אני יודע שבהודו הפרות קדושות ושבחלק מן הערים אסור לאכול בשר, אבל המחשבה היחידה שעברה בראשי בעודי ממתין יותר משעה לארוחה שהזמנתי הייתה 'בשר זה נצח'.
"אחי!" קרא לעברי בחור ישראלי צעיר שישב מאחוריי רגע אחרי שהצ'יקן מסאלה נחת על השולחן. מכיוון שחשתי שאני האח היחיד באזור, קמתי והתיישבתי בשולחן שלצדו הוא ישב. על שולחנו נחו שתי צלחות ריקות ומנוגבות לחלוטין, וגם שלוש כוסות צ'אי ריקות. הוא לא שאל מי אני או מהיכן הגעתי, ואפילו לא טרח לשאול לשמי. כל ששאל היה "נאבדת כבר?"
"נאבדתי?" עניתי בשאלה לשאלתו.
הוא סיפר שיש לפחות 100 דרכים לאבד את עצמך בהודו.
"פשוט תבחר דרך אחת ותלך איתה. תשכח את כל מה שאתה מכיר ותגיד שלום למי שהיית לפני – איתי המוסכניק, אילון המוזיקאי, סמי הכבאי או בוב הבנאי. זה לא משנה מי היית, אתה בהודו עכשיו". "תסתכל עליי", הוא המשיך, "תפסתי קו למשך כמעט שנה בגבול עזה, איבדתי שם אצבע", הוא הרים את ידו הימנית מעל ראשו בגאווה ואכן הבחנתי באצבע אחת חסרה. חשבתי לעצמי שהוא בוודאות חבר בעמותה 'האגודל למען החייל'.
"תבחר את דרכך ותלך איתה לאיבוד. תבנה את עצמך בעשר אצבעות", הוסיף באירוניה, "תהיה מי שאתה מחליט להיות ולא מה שהדיקן באוניברסיטה או אמא שלך בחרו בשבילך".
הבחור קם מהכיסא והחל ללכת מבלי לשלם, לא לפני שהסתובב אליי והכריז "נתראה בצד השני". נפרדתי ממנו לשלום, והחשבון כבר היה מונח על השולחן.
נראה שיש גם לפחות מאה דרכים להיתקע עם החשבון בהודו.

לרכישת הספר "100 דרכים לאבד את עצמך בהודו"