כתיבת דמויות מהשוליים, מחייבת רגישות גבוהה, הקשבה עמוקה ויכולת אמיתית לצאת מתוך עצמכם. אלה דמויות, שאינן מיוצגות מספיק: עובדות ניקיון, מבקשי מקלט, נערות במעגל הזנות, צעירים חסרי עורף משפחתי, קשישים בודדים, בני עדות או מיעוטים אשר נדחקו הצידה מהנרטיב המרכזי. מטרת כתיבה זו, אינה לספר "סיפור על", אלא "סיפור מתוכו". כתיבה המעניקה קול אמיתי, מורכב ומלא חיים לדמות, שאינה זוכה בדרך כלל להשמיע את עצמה.
להקשיב לפני שכותבים
שלב ראשון, הוא הקשבה. אי-אפשר להמציא דמות שולית, מבלי לשמוע אותה קודם. יש לקרוא עדויות, לנהל שיחות, לצפות בסרטים דוקומנטריים, לחפש ראיונות, לעקוב אחר פרופילים ברשת. ככל שהכותבים יבינו לעומק את עולמה הרגשי, התרבותי והחברתי של הדמות: כך הם יצליחו לכתוב אותה באותנטיות. אסור להסתפק בהכללות. כל אדם הינו ייחודי, גם אם שייך לקבוצה מוחלשת. יש למצוא את הנקודה, בה הדמות איננה סמל, אלא אדם.
שבירת הסטריאוטיפ הספרותי
בספרות הישראלית, דמויות מן השוליים לרוב מופיעות כרקע: כדמויות משנה, או כאלגוריה. הן נכתבות לעתים, בפשטנות, שטחיות או בדרך המשרתת את סיפורה של הדמות המרכזית. כתיבה אמיצה באמת, שואפת להפוך את היוצרות, להציב את הדמות השולית במרכז, לא כחריג אלא כראויה לסיפור שלם. יש לאפשר לה רגשות מורכבים, רצונות סותרים, אינטליגנציה, חוש הומור, חיבה, תסכול, כוח וחולשה. דמות אמינה מהשוליים, צריכה להיות עגולה ככל דמות אחרת, לא רק "מסכנה" או "חזקה".
השפה כזירת שליטה וסכנה
אחד האתגרים המרכזיים בכתיבת דמות מוחלשת, הינו שפה. איך הדמות מדברת? מהו הסגנון שלה? האם העברית שלה שגויה? האם היא מרבה לשתוק? האם היא מדברת בשפת אם אחרת? כותבים, צריכים לבחור בזהירות את רמת הלשון, אוצר המילים, התחביר והקצב של הדמות. שימוש בשפה פגומה עלול להיתפס כזלזול, אך לפעמים, זהו כלי ליצירת עומק רגשי. ניתן להשתמש בשבירת שפה כדי להדגיש פערים, ולבטא זרות או במטרה ליצור קול ייחודי, אך כל זה חייב לבוא מתוך כבוד ולא על-מנת להגחיך את הדמות.
הזווית ממנה מסופר הסיפור
דמויות מהשוליים, בדרך כלל מסופרות מן החוץ: דרך עיני המספר. כדי לתת להן קול, יש לשקול להעביר את נקודת המבט אליהן. לספר בגוף ראשון, לתת לדמות, לספר בעצמה את סיפורה. גם בגוף שלישי, ניתן להכניס מחשבות פנימיות, פרטים קטנים מן היומיום המעידים על חיים שלמים. ככל שהכתיבה נכנסת לתוך חוויות הדמות, ולא רק מתארת אותה מבחוץ, כך הקוראים, מתחילים לראותה כקרובה, מורכבת ואמיתית.
הפרטים הקטנים מהם נבנה עולם
ההבדל בין כתיבה שטוחה לעמוקה, טמון בפרטים. מה הדמות אוכלת? כיצד היא מסתובבת ברחוב? איך היא מגיבה למבטיו של פקח עירוני? מה היא שומעת בלילות? כותבים, צריכים לחפש את הסדקים, את התנועות הקטנות, את המילים שאינן נאמרות. אלה הדברים, המייצרים אינטימיות בין הדמות לקוראים. דרך פרטים אלה, הדמות מפסיקה להיות מייצגת, והופכת לאדם שחי בעולם, בעל עבר, עם הווה וחלומות.
הימנעות ממוסרנות
דמות מהשוליים, אינה שיעור בחמלה. היא לא אמורה ללמד את הקוראים לקח או לעורר רחמים. ברגע שכתיבה הופכת למוסרנית, היא מאבדת את האמת שלה. דמות טובה, לא נועדה "לשנות את החברה", אלא פשוט לספר סיפור. אם הסיפור נכתב בכנות, הוא כבר יעורר תגובה רגשית. אם נכתב במניפולציה, הקוראים יחושו בכך וידחו אותו. הסיפור, אינו כלי להפגנה פוליטית, אלא מרחב בו הדמות יכולה להתקיים באמת, ללא הסבר, בלי הצטדקות, וללא הצדקה.
איך לבנות קונפליקט מתוך השוליים
הקונפליקט המרכזי של הדמות, אינו חייב להיות קשור לעובדה שהיא מוחלשת. לעתים, היא מתמודדת עם בעיות זוגיות, עם מחלה, עם משבר אמונה, עם שעמום. דווקא כשהכתיבה אינה מצמצמת את הדמות רק ל"זהותה המוחלשת", נבנית אנושיות. ניתן ליצור קונפליקט המושפע מן השוליים, אך לא נגזר מהם בלבד. הדמות, יכולה להיות גם פושעת וגם רגישה, גם אם חסרת מעמד, עדיין חכמה מאוד. ככל שהכותבים ירחיבו את מנעדה, כך הסיפור יהיה משכנע יותר.
לכתוב עם ולא על
המבחן החשוב ביותר הוא: האם הכתיבה נעשית עם הדמות או על הדמות. כתיבה "על" מרחיקה, יוצרת יחסי כוח. כתיבה "עם" מכניסה את הכותבים לאותה קרקע בה הדמות עומדת. היא אינה מתבוננת בה מלמעלה, אלא עומדת לצידה. היא כותבת בגובה עיניים. אם הכותבים מצליחים לעבור מהמקום הזה, נוצר קסם. פתאום הקוראים שומעים קול אחר, חד פעמי, אמיתי, קול שטרם נשמע קודם לכן, אך, עכשיו הוא חי על הדף.
