כתיבת סיפור בתוך סיפור מאפשרת מורכבות ספרותית יוצאת דופן. זהו מבנה בו סיפור אחד מתקיים בתוך סיפור אחר, ושניהם משפיעים זה על זה. הסיפור החיצוני מחזיק את המסגרת, והפנימי שוכן בתוכו – כמו חלום, מכתב, הצגה, אגדה או זיכרון. הקוראים מקבלים שתי רמות של עלילה, ולעתים רבות, שתי תפיסות עולם שונות. הכתיבה במבנה כזה דורשת דיוק, שליטה בנקודות מבט, ויכולת לעבור בין שכבות מבלי לאבד את האחיזה הרגשית.
המסגרת | היכן מתחיל הסיפור החיצוני ומדוע הוא קיים?
הסיפור החיצוני הוא הקונטקסט בו מתקיים הסיפור הפנימי. הוא עוזר להבין למה מסופר הסיפור בתוך הסיפור, מי מספרו, ובאיזה מצב נפשי או רגשי הוא נמצא. לפני שמכניסים את הסיפור הפנימי, יש לבנות את המסגרת. האם זוהי דמות המספרת סיפור כדי להרגיע ילד? כדי להסתיר אמת? כדי להתרפק על העבר? כוונת המספר, קובעת את טון הסיפור הפנימי, והקשר ביניהם נרקם דרך דינמיקה זאת.
המעבר בין הסיפורים | מתי נכנסים פנימה, ואיך יוצאים?
הכניסה לסיפור הפנימי צריכה להיות טבעית, מסומנת בבירור אך לא גסה.
ניתן להשתמש במשפטי מעבר כמו: "ואז היא התחילה לספר לו", או פשוט לקפוץ פנימה בצורה חלקה דרך מבנה תחבירי שונה, שפה שונה, אורך משפטים משתנה. היציאה חזרה אל הסיפור החיצוני צריכה לקרות ברגע בו הסיפור הפנימי סיים את תפקידו. לעתים ישנה השתקפות ישירה, הסיפור הפנימי משנה את הדמות המספרת או את הקוראים. החכמה היא לא להישאר זמן רב מדי בפנים, ולא לנטוש את הסיפור החיצוני. המעברים צריכים להרגיש כנשימה, פנימה והחוצה, במטרה ליצור תחושת עומק ולא בלבול.
בחירת הקול המספר | מי מספר מה, ומדוע?
סיפור בתוך סיפור מאפשר עבודה עם ריבוי קולות. הסיפור החיצוני יכול להיכתב בגוף ראשון, והפנימי בגוף שלישי. או להיפך, הסיפור הפנימי מוצג כדבריו של מישהו אחר, אך לאט, לאט נחשף שהקול האמיתי שייך דווקא לדמות אחרת. שכבתיות זו, מעניקה לטקסט עומק רגשי ומאפשרת לכתוב גם על סודות, הסתרה, על מבט כפול, כל מה שנראה ומה שמסופר עליו.
שימוש בז’אנרים שונים ליצירת ניגוד מובנה
הסיפור הפנימי אינו חייב להיות כתוב באותו סגנון של הסיפור החיצוני. ניתן לכתוב מסגרת ריאליסטית בה מופיעה אגדה, או סיפור עתידני, בו נשמר זיכרון מן העבר. השוני הסגנוני מדגיש את המרחק בין העולמות ומעניק לכל אחד מהם טון ייחודי. ככל שהניגוד בין הסיפורים ברור יותר, כך השפעת המעבר ביניהם חזקה יותר.
השתקפות בין הסיפורים | הסיפור הפנימי כמראָה
הסיפור הפנימי, לרוב משמש כמראה לסיפור החיצוני. הוא מספר סיפור אחר, אך בעצם מספר את אותו סיפור מזווית אחרת. הוא מעניק לדמות דרך לעבד את מה שקורה לה במציאות מבלי לומר זאת ישירות. למשל, סיפור על נסיכה המאבדת את הקול עשוי להוות שיקוף לדמות בסיפור החיצוני, המרגישה שהיא אינה מצליחה לבטא עצמה. הדהוד זה, יוצר רובד רגשי עמוק מאוד.
מינון נכון | הסיפור הפנימי אינו גונב את ההצגה
גם אם הסיפור הפנימי חזק, אסור שיבלע את הסיפור המרכזי. יש לו תפקיד: לחדד, לעורר, להסביר, או לרכך, אך הוא איננו תחליף לעלילה הראשית. בשלב מסוים צריך לחזור אל המציאות של המסגרת, לראות מה השתנה בדמויות, כיצד הסיפור שסופר השפיע, ואיזה הבנות נולדו. סיום הסיפור הפנימי הוא תחילתה של תגובה בסיפור החיצוני.
אפשרות לשכבות מרובות | סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור
כותבים הרוצים לאתגר עצמם, יכולים לכתוב מבנה של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור.
דמות מספרת סיפור על דמות אחרת, שבתורה מספרת על מישהו אחר.
מבנה זה מתאים כשיש צורך בהסתרה, מורכבות זהות, משחק עם אמת ובדיה. כדי שהקוראים לא ילכו לאיבוד, חשוב לסמן כל רמה של סיפור בדרך ברורה: שפה שונה, מבנה אחר, רמזים סגנוניים.
השפעת הסיפור הפנימי | מה השתנה כשחוזרים החוצה?
החלק החשוב ביותר במבנה זה הוא השאלה: למה הסיפור הפנימי סופר?
מה קרה לדמות שסיפרה אותו? האם הוא פתר משהו? האם הוא פתח פצע?
תגובת הדמויות לסיפור היא הסיום האמיתי.
