הפשטה בכתיבה מחזאית, מהווה כלי דרמטי עוצמתי, המאפשר לעקוף את המובן מאליו ולגעת בעומקים רגשיים ורעיוניים שהמילים הישירות לעתים אינן מסוגלות לשאת. כאשר בוחרים בפשטות מודעת ומתוכננת היטב, לא רק מפשיטים את השפה מצעיפי העודף, אלא מטעינים כל מילה, מחווה ושקט במשמעות מרוכזת. הפשטה איננה ויתור על מורכבות, אלא זיקוקה לשדה דרמטי טהור, בו כל פרט נטען במשקל בלתי רגיל.
שלב ראשון בכתיבה מופשטת, דורש זיהוי מהותה המדויקת של הסצנה או המחזה כולו. יש לשאול מהם הרגשות המרכזיים אותם רוצים להעביר ומהו הדימוי הבסיסי היכול להכילם. כך ממקדים את הכתיבה סביב גרעין רעיוני ברור, ממנו ניתן לצאת אל בניית תמונה תיאטרלית שאינה תלויה בפירוט יתר. במקום לתאר את הדמות בפרוטרוט, ניתן להראות תנועה אחת המכילה עולם ומלואו, במקום לפרט דיאלוג מורכב, ניתן לבחור משפט קצר המכה בעוצמה.
מבנה כתיבה מופשטת, מתבסס על מינימליזם קפדני. כל מילה נבחנת בשבע עיניים, כל משפט נמדד לפי תרומתו למארג הכולל. התוצאה היא טקסט מרוכז, בו רגעי השקט מקבלים משקל כמעט זהה למילים עצמן. הפערים בין השורות מזמינים את הקהל להשלים את החסר בדמיונו, וכך נוצרת חוויה תיאטרלית פעילה ואינטימית במיוחד.
בעת כתיבה מופשטת, מומלץ להימנע מהסברים ישירים. במקום לפרש עבור הקהל, יש ליצור מצבים תיאטרליים פתוחים לפרשנות. דימויים חזותיים, סמלים חוזרים, תנועה רפטטיבית או חפצים נטענים יכולים להוביל הצופים, להבנה רגשית וחווייתית עמוקה מבלי להוליכם יד ביד אל מסקנה אחת סגורה. כוחו של המופשט טמון ביכולת להציע אפשרויות רבות ולהעניק לקהל מקום פעיל בתוך היצירה.
הדמויות בכתיבה מופשטת, עוברות גם הן תהליך זיקוק. במקום ליצור דמות מורכבת המורכבת מאינספור תכונות, ניתן להתמקד בתכונה מרכזית אחת או בשני קונפליקטים מנוגדים בתוכה. כך הדמות הופכת לסמל, אך נשמרת אנושיותה דרך הקונפליקט החי המפעם בה. העמקה במתח זה מעניקה לה נוכחות בימתית חזקה ומטלטלת.
בכתיבה דרמטית מופשטת, השפה הפיזית של הגוף תופסת מקום מרכזי. מחוות, מיקום על הבמה, תנועה או היעדרה: כל אלה מספרים סיפור עשיר לא פחות מן המילים. כדאי לחשוב על הדמויות כאילו הן "כותבות" את המחזה בתנועתן, כאשר כל שינוי קטן במרחב הבימתי, מעמיק את המשמעות ונושא תפקיד דרמטי מהותי.
הפשטה, איננה בהכרח עזיבת הרגש, אלא להפך, ריכוזו. במקום להיסמך על פורקן רגשי מוגזם, כתיבה מופשטת, מבקשת לאצור את האנרגיה הרגשית, ולאפשר לה להתפרץ דרך סדקים קטנים אך חדים. תהליך כזה, נוגע בלב הקהל, משום שהוא חש את המתח בין העוצמה הכבושה לבין הפרץ הבלתי נמנע.
כדי ליצור אפקטיביות מרבית, יש לדייק גם ברובד הצלילי של הטקסט. צליל המילים, החזרות, הקצב הפנימי וההפסקות, מהווים יחדיו, חלק בלתי נפרד מן החוויה. טקסט מופשט אינו רק מה שנאמר, אלא גם כיצד הוא נאמר ובאיזה מקצב. הרמוניה בין הצליל לבין התוכן, תורמת לעוצמה הכוללת של המחזה.
הכתיבה הסופית, כאשר נבחרת בגישה מופשטת, מאפשרת לכותבים להשאיר חותם עמוק מבלי להכביד בפרטים. היא פונה אל התת-מודע של הקהל, מעוררת תהיות ומעודדת הרהור מתמשך. כך נבנה מחזה, שמעבר לרגע המיידי של הצפייה, מלווה את הצופים ימים ארוכים לאחר מכן.
סיכום
באמצעות שימוש מודע בפשטות, חידוד המבע הפיזי והמילולי ובניית מתח פנימי עשיר, נוצרת כתיבה מופשטת, המצליחה לחדור אל עומק החוויה האנושית ולהותיר רושם עז ובלתי נשכח. זוהי כתיבה המעוררת דמיון, מציתה מחשבה ומאפשרת לקהל להיות שותף פעיל במסע התיאטרוני כולו.
