כתיבת מחזה לא ליניארי, פותחת מרחבים דרמטיים פורצי דרך, בהם הזמן חדל מלהיות ציר רציף והופך לרקמה חיה ומתפתלת. בניגוד למחזה מסורתי המתקדם מהתחלה לאמצע ולסוף בסדר כרונולוגי ברור. מחזאות לא ליניארית מציעה חוויית צפייה וקריאה המטשטשת את הגבולות בין עבר להווה, זיכרון למציאות, חלום לערות. כדי לבנות מחזה כזה באופן משכנע ועוצמתי, יש לאחוז ביד אחת את החירות המבנית, ובשנייה את המשמעת הדרמטית המעניקה למחזה אחידות פנימית.
צעד ראשון, הוא בחירת מבנה גמיש אך מכוון מטרה. גם כאשר מבקשים לפרוץ את גבולות הזמן והסדר, יש לבנות תבנית אשר תשמור על קוהרנטיות רגשית ורעיונית. מומלץ להגדיר עבור המחזה קווי תנועה ברורים: דמויות החוזרות לרגעים מכריעים בחייהן, חפץ הנע בין תקופות שונות ומשמר זיכרון חי, או רעיון מופשט המופיע שוב ושוב בצורות משתנות.
במחזה לא ליניארי, הדמויות עצמן חוות את הזמן באופן יוצא דופן. יש לעצב דמויות המודעות לשבירת הכרונולוגיה או כאלו המגלות בדיעבד, כיצד המאורעות משתלבים יחד. תחושת הגילוי אינה שמורה רק לקהל, אלא גם לדמויות עצמן, אשר עשויות לחוות רגע של הארה כאשר חוטים נפרדים של הסיפור נשזרים זה בזה.
מעברים בין זמנים שונים במחזה דורשים תכנון קפדני. יש להעניק לכל מעבר צידוק פנימי מובהק, כזה המבוסס על רגש, זיכרון או תגובה פנימית של הדמות. לעתים, טריגר פשוט כמו מילה, תנועה או שינוי תאורה, יוכלו להצית מעבר בין תקופות ולהעניק לו תחושת טבעיות. חשוב שהמעברים לא ירגישו שרירותיים אלא חלק בלתי נפרד מהקצב הפנימי של המחזה.
כתיבה וויזואלית, תופסת מקום מרכזי במחזאות לא ליניארים. תאורה משתנה, תלבושות המתחלפות תוך כדי תנועה, תפאורה המשתנה אל מול עיני הקהל, כל אלו מחזקים את תחושת הזמן הזורם והמשתנה. יש לחשוב כיצד כל אלמנט בימתי יספר סיפור של זמן, וישלים את המילים והתנועה שעל הבמה.
במטרה לשמור על מעורבות הקהל, מומלץ, לשתול רמזים קטנים לאורך המחזה שיאפשרו לקהל לפענח את המבנה הלא ליניארי. רמזים אלה, יוצרים משחק פרשני ומעוררים את הקהל לחשיבה פעילה. חזרה על דימויים, חפצים מוכרים המופיעים בהקשרים משתנים או משפטים המקבלים משמעות חדשה בכל חזרה עליהם, תורמים למורכבות ולעניין.
בניית מתח פנימי, מתבצעת גם היא בדרך שונה ממבנה ליניארי רגיל. במקום התקדמות כרונולוגית לעבר שיא, ניתן לבנות מערבולת רגשית המעמיקה ככל שהמחזה מתקדם, גם אם הסדר הסיפורי משתנה. הדמויות עשויות לשוב לאותם רגעים שוב ושוב, כאשר בכל פעם נוספת נגלה רובד נוסף של הבנה או כאב.
חשוב לזכור שמחזה לא ליניארי אינו תרגיל אינטלקטואלי בלבד. רגש חייב לעמוד במרכז. ככל שהמחזה עוסק ברגשות אוניברסליים של אהבה, אובדן, חיפוש או פיוס, כך המבנה הלא ליניארי יהפוך לכלי המחדד את החוויה ולא למכשול בהבנתה. הקהל מוכן להתמסר לדרכי סיפור לא שגרתיות כאשר הרגש נוכח ומוביל.
שפה עשירה ומדויקת, תסייע להנחות את הקהל בתוך המבנה המפורק. הבחירה במילים שיהדהדו לאורך המחזה, תייצר תחושת חיבור בין החלקים השונים. גם שתיקות מדודות יתרמו רבות, במיוחד כאשר הן מוצבות בנקודות המעוררות מחשבה ומאפשרות לצופים לעבד את המעברים בין הזמנים.
סיום מחזה לא ליניארי, מהווה הזדמנות לאחד את כל החוטים שנפרשו לאורך הדרך. אין הכרח לספק סיום סגור או מוחלט, אך כדאי להעניק לקהל תחושת השלמה, גם אם חלקית. סיום כזה יוצר הדהוד רגשי ורעיוני המלווה את הצופים זמן רב לאחר שההצגה יורדת מן הבמה.
סיכום
כך בונים מחזה שאינו כרונולוגי – מגדירים מבנה פנימי ברור, מייצרים חיבורים בין הזמנים דרך רמזים ושפה מדויקת, מעניקים לדמויות תהליך גילוי עמוק ושומרים על מרכז רגשי חי ובוער. מחזה לא ליניארי מצליח להפוך את חוויית הצפייה למסע מורכב, מרתק ומעשיר, בו הזמן עצמו הופך לחומר ביד היוצר.
