דיאלוג איננו רק כלי להעברת מידע, הוא כלי דרמטי, רגשי, קונפליקטואלי. אך מה מבדיל בין דיאלוג הנשמע אמין לבין דיאלוג שבאמת יוצר דרמה? כיצד מאזנים בין מה שדמויות היו אומרות במציאות, לבין מה שמקדם עלילה, חושף מתח ומרתק את הקוראים? שאלה זו קריטית עבור כל כותב פרוזה, תיאטרון או תסריטאות.
דיאלוג אמין הוא כזה הנשמע טבעי, משקף את השפה, הקצב, הסגנון והכמות בה בני אדם מדברים. הוא כולל חזרות, השהיות, טעויות, ואי-שלמות. קוראים או צופים שומעים אותו ומרגישים שמדובר בדמות אמיתית, שיש לה קול ייחודי. כדי להגיע לאמינות זו, יש צורך בתשומת לב לשפה היומיומית, איך אנשים באמת מדברים, מה הם לא אומרים, ואיך הם מתבלבלים.
אולם, דיאלוג דרמטי, איננו תיעוד. הוא בחירה. דיאלוג דרמטי בונה קונפליקט, משנה כיוון, מפתיע, חושף, יוצר תנועה. הוא מחייב כל שורה לשרת את המתח, לחשוף מידע חדש או להפוך דינמיקה. גם אם הוא אמין, הוא אינו מיותר. אין בו פטפוט סתמי. כל מילה בו טעונה, גם אם היא נראית אגבית.
כדי לכתוב דיאלוג מוצלח, יש להבין מהו הסאב-טקסט: מה הדמויות לא אומרות. דיאלוג מעניין מתקיים תמיד בשכבות: מה נאמר, מה מוסתר, מה מובע בטון, ומה מושמט ממנו. השכבה הגלויה שומרת על אמינות, אך הדרמה נוצרת מן הנמצא מתחתיה. כשהקוראים מבינים שהנאמר, איננו בהכרח מה שנרמז, נולדת מתיחות.
כתיבת דיאלוג אמין, דורשת האזנה. לא רק לחיים, אלא גם לעצמנו. ניתן לתרגל זאת על ידי הקלטת שיחות אמיתיות (בהסכמה), האזנה לפודקאסטים, רישום יומיומי של שברי שיחה. כשכותבים מתוך כך, מייצרים קול דמות חי ומדויק. אך בשלב הבא, חייבים לשאול: האם דיאלוג זה מקדם משהו? האם הוא חושף סתירה? והאם הוא משאיר שאלה פתוחה?
דיאלוג דרמטי נבנה על רצון. כל דמות רוצה משהו, והדיאלוג הוא האמצעי להשיגו או להסתירו. אם אין רצון, אין מתח. אם שתי דמויות מדברות מתוך נינוחות מוחלטת, ללא שום מתח סמוי, אין סצנה. צריך התנגדות, מתח, טלטלה. גם כשהמילים רגועות, המתח הפנימי צריך לבעבע.
שיטה לחידוד דיאלוגים, היא שיכתוב, פעם ראשונה: בצורה ריאליסטית, כיצד באמת הדמויות היו מדברות. ואז פעם שנייה: מה קורה כשכל אחת מסתירה משהו. ואז פעם שלישית: כשהן מנסות לחשוף את מה שהשנייה מסתירה. כך נוצרת שכבתיות המעמיקה את הדיאלוג. לעתים, דווקא מה שנמנע מלהיאמר מייצר את ההשפעה הרגשית הגדולה ביותר.
כלי נוסף, הוא לשים לב לקורה לפני ואחרי, הדיאלוג. אלו פעולות מלוות אותו? אילו שתיקות? אילו מחשבות פנימיות? הפעולות האילמות של הדמויות מטעינות את הדיאלוג בתוכן נוסף. לא חייבים לכתוב הכול, אבל להבינו. ככל שהכותבים ברורים לעצמם מה כל דמות רוצה, כך הדיאלוג נעשה חד יותר.
המפתח הוא איזון. לא כל דיאלוג חייב להיות ריאליסטי, ולא כל דרמה דורשת נאום. השאלה היא תמיד מה משרת את הסצנה. ישנם מצבים בהם משפט אחד פשוט, “אני לא בא”, טומן בחובו עולם שלם. והעוצמה טמונה בדחיסות, לא בהסבר.
סיכום
כאשר משלבים בין קול ייחודי לדמות, סאב-טקסט, קונפליקט סמוי ותחושת קצב, הדיאלוג מתעורר לחיים. הוא אינו משעמם, לא שטחי, לא מובן מאליו. הוא מחייה את הטקסט, מניע את העלילה ומעורר תגובה רגשית אמיתית.
