כתיבת שירה רוחנית, מבקשת לגעת במה שמעבר למילים, לצייר מסע אל תוך הנשגב, מבלי להרחיק את הקוראים במורכבות יתר או יומרנות. זוהי מלאכת איזון עדינה, בין עומק רעיוני לרגש פשוט ונגיש. שירה רוחנית, נובעת ממקום פנימי עמוק, אך כוחה טמון ביכולתה לחבר בין חוויה פרטית לבין כמיהה אנושית משותפת המצליחה לגעת בקוראים כולם.
ראשית, נדרשת הקשבה. ההקשבה לרגע השקט בתוך הנשמה. בטרם ניגשים למילים, יש לשהות בתוך השאלות הגדולות המבקשות להתממש בשיר: מהו החיפוש הרוחני המניע את הכתיבה? האם מדובר בכמיהה לחיבור אל הטבע, לשיחה עם הנשמה, להשלמה עם הזמן החולף, או אולי לבקשת חסד מתוך הרעש היום-יומי? מיקוד פנימי בכוונה יאפשר למילים לנבוע ממקום כן ומזוקק.
בעת הכתיבה, מומלץ לשאוף לשפה בהירה ונקייה, כזו שאינה מסתבכת במשפטים מתפתלים. דווקא בפשטות טמון העומק הגדול ביותר. מילה אחת מדויקת עשויה לשאת בחובה שכבות משמעות ולפתוח פתח להרהור מתמשך. ביטויים יומיומיים המשתלבים בשיר מעניקים לו תחושת נגישות ומקרבים את הקוראים אל התוכן הרוחני מבלי להכביד עליו.
שימוש בדימויים מן הטבע מחזק את תחושת החיבור אל הנשגב. אור בוקר ראשון, רחש מים מטפטפים, ריח אדמה טחובה: כל אלה משמשים כגשר, בין העולם הפיזי לבין החוויה הרוחנית הפנימית. ככל שהדימויים מוחשיים ומעוררי חושים, כך נפתח חלון רחב אל תחושת הפלא וההתבוננות העמוקה שהשירה הרוחנית מבקשת לעורר.
יש מקום בחכמה גם לשתיקות בתוך השיר. מרווחים בין השורות, מעברים טבעיים בין רעיון לרעיון ושבירת ציפיות קלה, מאפשרים למחשבות לנוח ולהתפתח. שתיקה בשיר רוחני אינה ריקנות אלא הזמנה להרהור פנימי. חללים אלה, מחזקים את השפעת המילים ומעניקים להן מרחב הדהוד עשיר.
כתיבה בגוף ראשון, מייצרת חיבור מידי ואינטימי אל השיר. שירה רוחנית, נושאת בתוכה מסע אישי, וכאשר הדובר מבטא בכנות שאלותיו, תקוותיו או הודיותיו, נוצרת קרבה רגשית המחברת את הקוראים אל החוויה. דיבור ישיר, פונה אל הלב ומבקש שותפות עדינה במסע אל מעבר לגבולות המילים.
אין הכרח להציע תשובות ברורות בתוך השיר. רוחניות, במהותה, טומנת בחובה מסתורין, והשיר מוזמן לשקפו בנאמנות. שאלות פתוחות, תמונות המרמזות אך אינן חותכות, וסיומים הנותרים תלויים באוויר, מעודדים את הקוראים להמשיך לחשוב ולהרגיש, גם לאחר סיום הקריאה.
חזרתיות מוטיבים או ביטויים בשיר, מעצימה את הרובד הרוחני. כאשר שורה אחת שבה ומתנגנת לאורך השיר, היא פועלת כמעין מנטרה המעמיקה את התחושה המדיטטיבית ומובילה את הקוראים להיטמע בתוך קצב פנימי של השיר. חזרות אלה, אינן צריכות להיות רבות מדי, אלא מדויקות ונוכחות, כפעימות עדינות המנחות את הקריאה.
מומלץ, להתנסות בכתיבה במצבי תודעה משתנים. שעת בוקר מוקדמת, רגע דממה מוחלטת או אחרי הליכה בטבע, כל אלו מטעינים את הכתיבה באנרגיה ייחודית. כאשר כותבים מתוך רגע חיבור אמיתי לעצמם ולעולם, השיר נושא טעינה זו, באופן טבעי אל תוך הקריאה.
סיכום
כך נבנית שירה רוחנית – מתוך אמת פנימית, שפה פשוטה ודימויים חדים המקשרים בין היומיומי לנשגב. מתוך השקט בין המילים, חזרתיות מחושבת והזמנה פתוחה אל תהיות שאין להן פתרון חד. השיר נושא את הקוראים למסע רגשי עמוק, בו הפשטות פוגשת את המורכבות, והנשגב הופך לחוויה קרובה ומוחשית.
