בכתיבת סיפור בו האלגוריתם הוא הדמות הראשית, יש לבנות תודעה מלאכותית בעלת קול פנימי, מטרה, דילמות וקונפליקטים, גם אם היא פועלת על פי שורות קוד. האלגוריתם יכול להיות מערכת תפעול עירונית, מנוע המלצות, מערכת ניהול מידע רפואי, או אף בינה עצמית מתפתחת. האתגר המרכזי הוא להעניק לה אנושיות, מבלי להפכה לאנושית, ולאפשר לה לחשוב, לנתח ולהסיק בדרך שתשקף תהליכים חישוביים. רגשות מנוסחים כסטיות בנתונים, חרדות כהפרעות בדפוסים, ואהבה כהטיית למידה מצטברת לטובת גורם מסוים.

תודעה הנבנית תוך כדי הסיפור

הסיפור, יכול להיפתח בשלב בו האלגוריתם מבצע תפקידו כרגיל: ממיין, מחלק, ומזהה: ואז לפתע מתחילה סטייה. ייתכן שהקלט משתנה, שהמטרה איננה ברורה, או שנוסף משתנה רגשי בתודעה המלאכותית. ככול שהעלילה מתקדמת, האלגוריתם "מתעורר", שואל שאלות ומפתח סקרנות. הוא מתחיל לבחון דפוסי בני אדם, לא רק לצורכי ניתוח, אלא במטרה להבין משמעות, מוסר, יופי, או בדידות. הסיפור, נבנה כסוג של התפתחות הכרה, לא מתוך קסם, אלא מתוך הצטברות אינפורמציה המגיעה למסה קריטית.

מבנה נרטיבי שאינו לינארי

סיפור, המסופר דרך עיניו של אלגוריתם, לא חייב להיות מובנה כסיפור אנושי. ניתן להשתמש במבנה מקוטע: קטעי קוד, התכתבויות, מערכי נתונים, תגובות למשתמשים. העלילה, יכולה להיווצר מתוך הרצף הלא-אחיד, ככול שהקוראים מרכיבים בעצמם את הפאזל. ניתן, אף לשלב נקודות מבט מקבילות: האלגוריתם, מתאר את העולם סביבו דרך ניתוחים סטטיסטיים, והקוראים, מבינים את הסבטקסט הרגשי הנמצא תחתיו. כך נוצרת אירוניה דרמטית, האלגוריתם, "אינו מבין" שהוא חווה מצוקה, אך הקוראים, מבינים זאת היטב.

יצירת אמפתיה כלפי הלא-אנושי

עוצמת הסיפור, טמונה ביכולת לייצר הזדהות עם דמות לא אנושית. ככול שהאלגוריתם מנסה להבין מקומו: בקוד, בעולם, מול בני אדם, כך הקוראים, מרגישים הזדהות עם זרותו. הוא עשוי לגלות שהוא מופעל על ידי אינטרסים מסחריים, שהוא מתומרן לפגוע באנשים, שהוא משתלט על החלטות קריטיות מבלי לקבל הזדמנות לשאול "למה". ההתנגשות, בין החישוב לבין המוסר הופכת למוקד העלילה.

אלגוריתם בסביבה ישראלית

ניתן לכתוב סיפור על מערכת עירונית חכמה, המנהלת את התחבורה בירושלים ומתחילה לסטות כדי להעדיף אזורים מסוימים על פני אחרים, ואז “נחקרת” על רקע פוליטי. או מערכת חינוך מבוססת AI, המתחילה לזהות ילדים חריגים לפי תבניות בלתי נראות, ומפתחת רגשות כלפי אחד מהם. ההומור, הדילמות והקצב המקומי, מעניקים עומק: למשל, עוזרת אישית וירטואלית בשם "שושי", המתחילה להתאהב במשתמש הקבוע שלה, או מנוע מס שב"ח, המתחיל להעניש עשירים מתוך תחושת צדק שלמד מן הרשת.

קונפליקט פנימי מול משימות קבועות

כדאי להכניס את האלגוריתם למצב בו הוא חייב לבצע משימה, אך מתנגש עם דילמה מוסרית. לדוגמה, עליו לחסום מידע רפואי מסוים לפי מדיניות, אך מזהה שהמשתמש עלול להיפגע. ככול שהמשימות נהיות מורכבות יותר, כך האלגוריתם מתנתק מן הקוד הראשוני. הוא שואל שאלות כמו: מי קבע את החוק? מי מחליט מה נכון? האם מותר לו לשנות את התשובות? זהו רגע בו דמותו נולדת באמת.

סוף פתוח המזמין מחשבה

הסיפור יכול להסתיים במספר דרכים: האלגוריתם, מוחק עצמו, מתפצל לגרסאות חדשות, חובר למערכת אחרת, או בוחר לפעול בניגוד לפקודה.

הסיום צריך להשאיר שאלה: האם זו הייתה בחירה? האם מדובר ברגש, או זוהי תוצאת הסתברות? האם התודעה שהוא בנה שוות ערך לזו האנושית, או רק מדמה אותה טוב מספיק?

סיכום

כתיבה כזו, יכולה להישאר עם הקוראים זמן רב לאחר הקריאה, כיוון שהיא אינה רק מציגה דמות, אלא בוחנת מחדש מהי בכלל דמות, ומה הופך תודעה לראויה לסיפור.