כאשר מספרים סיפור בקולו של ילד, בתוך עולם מבוגרים, נוצר מרחב ספרותי עשיר המשלב תום, תמיהה ויכולת ראייה ייחודית. הילד, רואה את העולם אחרת: הוא לא תמיד מבין את שקורה סביבו, אך דווקא חוסר ההבנה יוצר עומק רגשי רב. לעתים, הוא מפרש את המציאות בצורה מקורית, לעתים, מדויקת יותר מן המבוגרים עצמם. הקול הילדי, מאפשר לספר את שלא נאמר, להאיר את האבסורד בשגרה, ולהציג כאב דרך עדשה שקופה אך נוקבת.
כיצד בונים קול אמין של ילד
קולו של ילד, צריך להיות פשוט, אך לא פשטני. חשוב לשים לב לאוצר המילים, לאופן בו הילד מתאר רגשותיו, לדברים שהוא שם לב אליהם. ילדים, לא תמיד מבטאים רגשותיהם באופן ישיר, אך הם קולטים מתח, שתיקות, ושינוי טון. הם יכולים לספר סיפור דרמטי מאוד, מבלי להבין שהוא דרמטי. יש להימנע מכתיבה ילדותית מדי, המטרה אינה, לחקות דיבור של ילד, אלא לתרגם את עולמו הפנימי לשפה ספרותית, במטרה שקוראים מבוגרים יבינו.
כיצד הפרדת ידע בין הדמות לקורא מעמיקה את הסיפור?
אחד מן הכלים המרכזיים בכתיבה מסוג זה, הוא הפער בין מה שהילד יודע למה שהקוראים מבינים. ייתכן, שהילד מתאר ריב בין ההורים כמשחק מוזר, או מתייחס למחלה של סבתא כאל עייפות. הקוראים, לעומת זאת, מבינים את המשמעות המלאה. פער זה, יוצר רגש עז, לעתים חמלה, לעתים כאב, לעתים גם הומור. ככול שהפער מתרחב, הסיפור מעמיק.
שימוש בפרטים של עולמו של הילד
ילדים, חיים בתוך עולם פרטי. צעצועים, הרגלים, תבניות דיבור, טקסים יומיומיים. הסיפור, צריך להיבנות מתוך עיניו, למה הוא שם לב? מה מפחידו? מה מרגיעו? הילד עשוי להתמקד בפרטים שהמבוגרים מתעלמים מהם: צבעו של כפתור, מבטו של מורה, ריחו של אוכל מסוים. דרך פרטים אלה, נבנה עולם עשיר של תחושות וחוויות.
כיצד לספר מצבים דרמטיים מזווית תמימה של ילד?
כאשר נושא כבד: כגירושים, אובדן, עוני, בדידות, מסופר בקולו של ילד, נוצר סיפור שאינו מטיף, אלא חושף. הילד אינו מנתח את המצב, אלא פשוט מספר מה הוא רואה. חשוב להקפיד שלא להכניס פרשנויות של מבוגר לתוך הקול הילדי. הכוח, נמצא באיפוק, ביכולת לתת לסיפור להתרחש דרך חוויות קטנות: מכתב שאמא קיבלה, מבטו של אבא, צעצוע שאבד.
פיתוח הדמות הילדית
ככול דמות, גם הילד צריך להיות בעל אופי מובחן: ביישן או חצוף, שקט או פטפטן, סקרן או זהיר. ניתן לבנות סביבו עולם דמויות משנה: חברים, אחים, מבוגרים, מהם הוא לומד או מהם הוא מתרחק. ככול שעולמו מורכב יותר, כך קולו מקבל עומק ואמינות.
שילוב של דמיון ומציאות
ילדים, נוטים לערבב בין מציאות לדמיון. ניתן לשלב בסיפור אלמנטים של פנטזיה, לא באופן מובהק, אלא דרך האופן בו הילד תופס את העולם. אולי הוא מדמיין שלשכן יש כנפיים, או שחדר ההמתנה של הרופא, הוא בעצם תחנת חלל. דמיון, אינו בריחה, אלא כלי לעיבוד המציאות.
תרגילים לפיתוח קול של ילד
- כתבו סיפור קצר, בגוף ראשון מנקודת מבטו של ילד בן שבע ביום בו אביו עוזב את הבית.
- תארו חדר, דרך עיניו של ילד: מה הוא רואה? למה הוא שם לב? מה מרגשו?
- כתבו דיאלוג, בו הילד מנסה לשאול שאלה מביכה את אחד ההורים, מבלי להבין את כובד המשמעות.
- תארו חלום, שחוזר על עצמו אצל ילד, והשלכותיו על הערותיו.
- בנו דמות ילד, המבין דברים לא דרך מילים אלא דרך קולות, צבעים או תנועות.
מהי החשיבות של כתיבה מתוך קולו של ילד?
החשיבות של כתיבה מתוך קולו של ילד היא שהיא דרך להבעת אמת פשוטה ועמוקה, לחשיפת המקומות בהם המבוגרים שותקים והילד מרגיש. כתיבה זו איננה תרגיל סגנוני בלבד. זהו מבט שחושף ואיננו שופט, המאיר דווקא את המקומות החשוכים ביותר באור רך, שקוף, אך מדויק. הקוראים, מקבלים הזדמנות להיזכר כיצד הרגישו פעם, ולפגוש את העולם מחדש, דרך עיניו של ילד.
