כתיבה יכולה לרפא, לשחרר, להבהיר, להחלים. אך כשהיא נלכדת בקלישאות, היא מאבדת מכוחה. משפטים כלליים, ביטויים שחוקים ותיאורים צפויים לא רק מרחיקים את הקוראים, הם מונעים מהכותבים עצמם לגשת באמת למה שכואב, למה שמבקש לעבור שינוי. כתיבה תרפויטית איננה כתיבה מתייפייפת או פוסט בפייסבוק. היא מפגש אמיתי, מדויק, חשוף ולעתים מכאיב, עם עצמנו.
קלישאות | וכיצד להימנע מהן?
כדי להימנע מקלישאות, יש להימנע מהכללות. “כאב גדול”, “לב שבור”, “נשמה פצועה”: אלה ביטויים המאבדים ממשקלם ככל שהם חוזרים על עצמם. במקום לכתוב “הייתה לי ילדות קשה”, כתבו: “כשהייתי בן עשר, עמדתי ליד הדלת וחיכיתי לאבא שלא הגיע שוב". ובמקום לכתוב: “היא פגעה בי”, כתבו: “היא אמרה לי שלא שווה לבזבז עליי קפה". כוחו של הרגש נמצא בפרטים הקטנים, בגוף, בשפה יומיומית, לא מופשטת.
טכניקות בכתיבה תרפויטית
כתיבה תרפויטית אפקטיבית מחייבת דיוק. לא דרמה, לא הגזמה, אלא תיאור פשוט של מה שהתרחש, מה שהורגש, מה שנאמר או לא נאמר. השפה המדויקת ביותר היא לעתים דווקא השפה הפשוטה ביותר. לא צריך לייפות או להתחכם, פשוט להיות נוכחים.
אחת הדרכים לחדד כתיבה רגשית היא לשלב בין תיאור חיצוני לתחושה פנימית. “המים בקומקום רתחו, ואני רעדתי יחד איתם". או: “החולצה שלו הייתה בצבע חרדל, כמו הפעם ההיא שבכיתי ליד התחנה". השילוב בין החוץ לפנים מייצר תנועה עמוקה בטקסט. במקום לתאר תחושות, מגלמים אותן.
טכניקה נוספת היא כתיבה בגוף שני או שלישי. במקום “כאב לי”, כתבו: “כאב לך". או “הוא שכב במיטה, והזיעה ירדה לו לגב כמו סימן שאלה". הזחה זו, יוצרת ריחוק עדין המאפשר לגעת בחומרים קשים מבלי לקרוס לתוכם. זו אינה הדחקה, אלא דרך לעבד.
מומלץ לכתוב סצנות ולא הצהרות. “היה לי קשה”, אינו מספר דבר. “אני יושבת בשירותים, האור כבה, ואני בוכה ללא קול, כי הסבון נפל לי מהיד”, משפט זה, מספר הכול. גם אם הקוראים אינם מכירים את ההקשר המלא, הם חשים בו. כתיבה תרפויטית אינה כתיבת יומן גולמי, אלא תרגום מדויק של תחושה לסיטואציה.
כדי להימנע מקלישאות, יש לבדוק כל מילה: האם זוהי הדרך המדויקת ביותר לומר את שאתם חווים עתה? היש דרך להראות זאת, במקום לומר זאת? האם אפשר להחליף את “כאב עמוק” בפעולה פשוטה: שתיקה, רעד, בריחה? פעולה תמיד אמינה יותר מהצהרה.
השפה התרפויטית אינה מתכחשת לאסתטיקה, אך היא אינה מכורה לה. כתיבה מתוך צורך לרפא אינה מחפשת להיות “שירית”, אלא להיות כנה. בדיוק שם טמון יופייה. לעתים, טקסטים כאלה נכתבים בשפה שבורה, מבולבלת, מרובת חזרות, וזה חיובי. יש לשמור על הגולמיות, לא ללטש עד שהלב נמחק.
גם קריאה בקול, היא דרך לבחינת הטקסט. משפט הנשמע חסר אותנטיות, כנראה אינו כזה. כל משפט החוזר על מה שכבר שמענו בלי סוף, דורש הדגשה מחודשת או החלפה. ככל שהטקסט אישי יותר, כך הוא אוניברסלי יותר, דווקא כאשר לא מנסים לכתוב “לכולם”.
כתיבה תרפויטית טובה, מאפשרת שינוי. גם אם קטן. היא אינה מקבעת את הפצע אלא מאפשרת תנועה. לא בהכרח פתרון, אך נקודת מבט חדשה. מתוך דיוק, כנות, ושפה המכבדת את הקושי.
סיכום
לכן, כתיבה כתרפיה אינה רק פורקן, היא מלאכה. ויש לגשת אליה באומץ, ברגישות, ובעיקר – ביושר.
