קולנוע ישראלי, מהווה מקור עשיר להשראה בכתיבה יוצרת. אין מדובר בסיפורים המוצגים על המסך בלבד, אלא בשפה הקולנועית, בטון הריגשי, בדמויות השבורות אך האנושיות, ובאווירה הייחודית המאפיינת יצירה מקומית. כתיבה הנשענת על השראה קולנועית אינה מנסה לחקות סצנות או דיאלוגים, אלא שואבת את האיכויות הדרמטיות, הרגשיות והחזותיות של הסרטים הישראליים, ומתרגמת אותן למילים.
יצירת אווירה באמצעות תיאורים קולנועיים
הקולנוע הישראלי, מתאפיין בשימוש מדויק באור, מרחב ושתיקה. בסצנה אחת של דירה בתל אביב ניתן לראות הכול: תנועת עכברוש בחצר האחורית, קיר סדוק, אור שמש חיוור דרך חלון פתוח למחצה. כל אלה, יוצרים תחושת מקום שאין לה תחליף. בכתיבה, ניתן לשאוב השראה מאותם רגעים קולנועיים: להתעכב על תאורה טבעית, על תנועת מצלמה דמיונית, על תחושת הדחיסות או הפתיחות של חלל. במקום לתאר "רחוב תל אביבי", ניתן להמחישו דרך ריח קפה שחור מדוכן פינת רחוב, צפצופי אוטובוס ומבטים חטופים בין זרים.
שימוש בדמויות מתוך החיים ולא מתוך קונספט
אחת החוזקות של קולנוע ישראלי איכותי, היא בבניית דמויות המרגישות כאילו נלקחו ישירות מהחיים, לא גיבורים, לא רעים, אלא אנשים בעלי חספוס, הומור, כאב והכחשה. כתיבה ספרותית המושפעת מגישה זו, תעדיף דמויות מורכבות: אם חד הורית מדחיקת טראומה, חייל משוחרר שאיננו מצליח להירדם בלילה וצעיר חרדי המאזין בסתר לשיריה של חווה אלברשטיין. ככל שהדמויות פחות סטריאוטיפיות, כך הן ירגישו יותר אמיתיות לקוראים.
דיאלוגים המתבססים על תת-טקסט ומתח רגשי
דיאלוגים בקולנוע ישראלי, לא נועדו להעברת מידע – הם טעונים, חדים, מלאים בפערים ובשתיקות. משפטים כמו "אז ככה אתה הולך?" או "לא כל דבר זה סיפור", יכולים לשאת עולם שלם מאחוריהם. כתיבה הנשאבת מאסתטיקה זו תתמקד בדיאלוגים מהודקים, בהם מה שאינו נאמר חשוב לא פחות ממה שכן. לא צריך להסביר כל דבר, מספיקים מבט, נשיפה, מילת עקיצה או נתק רגעי בשיחה כדי להעביר מערכת יחסים שלמה.
שימוש באירועים קטנים כדי לבנות דרמה גדולה
בקולנוע הישראלי, הדרמה הגדולה לא תמיד נוצרת ממלחמות, מוות או בגידה, לעתים, דווקא כוס מים נשפכת, רגע שקט בסלון או טלפון שלא עונים לו, הם הלב הפועם של הסיפור. כתיבה ספרותית המושפעת מגישה זו, תדע להתמקד בפרטי היום-יום, לחלץ מהם משמעויות וליצור דרמה מן השגרה. כך נבנית אמינות רגשית חזקה במיוחד.
מרחבים ישראליים כמסגרת סיפורית
המרחבים הגיאוגרפיים של הקולנוע הישראלי: עיירות פריפריה, ערים מתוחות, קיבוצים דועכים, גבולות צבאיים, מהווים קרקע פורייה ליצירת טקסטים ספרותיים עשירים. כל סביבה שכזו, נושאת עימה, מטען היסטורי, רגשי ופוליטי. בכתיבה, ניתן להשתמש במרחב, לא רק כרקע אלא כאבן יסוד: דירה קטנה בראשון לציון המתפקדת כזירה נפשית, תחנת אוטובוס, באמצע מדבר כמקום של התגלות, גג בניין בדרום תל אביב, בו נפגשות שתי דמויות מעולמות זרים.
מבנה של סצנות במקום עלילה ליניארית
בהשראת הקולנוע, ניתן לבנות סיפור מתוך סצנות מקוטעות, שבכל אחת מהן מתגלה עוד רובד של הדמויות. אין צורך לכתוב עלילה עם התחלה-אמצע-סוף, קלאסי: לפעמים סצנה אחת, המצולמת מנטלית מזווית מסוימת, יכולה לשאת בתוכה את הסיפור כולו. המעברים בין הסצנות יכולים להיות חדים, לא ליניאריים, מבוססי דימויים או תחושות.
חיבור בין אישי לפוליטי ללא הטפה
סרטים ישראליים, מצליחים לשלב בין הפוליטי לאישי מבלי להטיף, דרך חיים של דמויות שחוות את המורכבויות של המציאות הישראלית באופן בלתי אמצעי. גם בטקסט ספרותי, ניתן לשלב את המרחב הציבורי מבלי להיות ישירים מדי: דמות שעוברת ליד הפגנה ואינה משתתפת, חדשות המתנגנות ברקע, שיחה צדדית על מחיר הדירה או על גיוס. כל אלה, משקפים מציאות חיה מבלי להוציא את הקוראים מן הסיפור האישי.
הקצב הפנימי והשתיקה כאמצעי אמנותי
השתיקות בקולנוע, אינן חורים – הן חומר. שתיקה בסוף סצנה, בין שני משפטים, או אפילו בתוך מבט מתמשך, יוצרת עומק. גם בכתיבה, שתיקות ספרותיות, משפטים הנקטעים, מחשבות שנבלעות, סצנות שאינן מסתיימות, מעניקות נפח. חשוב לא לפחד מהאטה, מהשהייה, מרגעים בהם "לא קורה כלום", לעתים, זהו המקום בו הכול קורה.
השראה חזותית כהנעת תהליך הכתיבה
ניתן להתחיל טקסט מתוך פריים קולנועי: תאורת ניאון בתחנת דלק, סלון מיוזע בשבת אחר הצהריים, אישה שעומדת עם סיגריה על גג. כל פריים כזה, יכול להפוך לגרעין של סיפור. ניתן לתארו בפרטי פרטים, להכניס דמות, לתת לה לפעול, לחשוב, להיזכר, והנה התחלת יצירה שלמה.
סיכום
הקולנוע הישראלי הטוב, אינו מחפש לרַצות. הוא מחפש אמת. כך גם בכתיבה בהשראתו, אין צורך לקשט, להחליק ולהסביר. יש לכתוב מתוך רגש, מתוך מורכבות, מתוך אומץ להישאר עם כאב, מבוכה, שתיקה או קונפליקט. כתיבה הנאמנה לחיים, עם כל החספוס בהם, היא הכתיבה המותירה חותם.
