כתיבה יוצרת, שואפת לעתים, ליותר מאשר עלילה ודמויות. כותבים רבים, מחפשים דרך לטעון את סיפורם במשמעות עמוקה, כזאת הפועלת גם מתחת לפני השטח וגם מעליה. סיפור, המבוסס כולו על מטאפורה אחת גדולה, מאפשר יצירה מרוכזת, חדה ובעלת הדהוד רגשי ורעיוני מתמשך. כאשר כול מרכיבי הסיפור פועלים בשירות דימוי מרכזי אחד, נוצר טקסט קוהרנטי, חזק ובעל זהות ברורה, כזה המדבר אל הקוראים הישראלים, ברמה תרבותית ואישית כאחד.

בחירת המטאפורה המרכזית

שלב ראשון בכתיבה מטאפורית רחבה, טמון בבחירת דימוי המסוגל לשאת משקל סיפור שלם. לא כול מטאפורה מתאימה לכך. נדרש דימוי רחב, גמיש ורב שכבתי. מסע, בית, דרך, ים, מדבר, גינה, מחסום או שוק הומה אדם, יכולים לשמש בסיס רחב. עבור קהל ישראלי דימויים מקומיים, מחזיקים עוצמה נוספת. תחנת אוטובוס, חדר מדרגות, בסיס צבאי, קיבוץ או שכונת ילדות נטענים במשמעויות תרבותיות מיידיות. בחירה חייבת לאפשר התפתחות ולא להיסגר על משמעות אחת בלבד.

הגדרת המשמעות הפנימית

לאחר בחירת המטאפורה, נדרש להגדיר את המתח הרעיוני שהיא נושאת. כול מטאפורה מייצגת תהליך, קונפליקט או מצב נפשי. ים, יכול לייצג חופש וגם איום. בית, יכול לייצג ביטחון וגם מחנק. הכותבים, צריכים להבין היטב מהו הציר הפנימי עליו נשען הסיפור. ההבנה, אינה חייבת להופיע במילים בטקסט, אך היא מנחה כול החלטה בהמשך. כאשר המשמעות ברורה, הכותבים, יודעים מה להדגיש ומה להשמיט.

בניית עולם הפועל לפי חוקי המטאפורה

בסיפור מטאפורי מלא, העולם כולו פועל לפי ההיגיון של הדימוי המרכזי. העלילה, הדמויות, הזמן והמרחב: כולם נגזרים ממנו. אם המטאפורה עוסקת במסע, אזי, כל תנועה מקבלת משמעות. עיכוב, סטייה, חזרה לאחור אינם רק אירועים עלילתיים אלא מצבים נפשיים. אין מקום לפרטים מקריים. כול פרט נבחן על-פי תרומתו לדימוי הכולל. הגישה דורשת משמעת כתיבה גבוהה ויכולת לוותר על קטעים יפים שאינם משרתים את הרעיון.

דמויות כחלק מן המטאפורה

הדמויות, אינן עומדות מעל המטאפורה אלא פועלות בתוכה. כול דמות מייצגת זווית אחרת של הדימוי המרכזי. בסיפור בו בית עומד במרכז, ניתן ליצור דמות המנסה לשמר, דמות המבקשת לברוח ודמות המבקשת לשנות מבפנים. הדמויות, פועלות כאיברים שונים של אותו גוף רעיוני. אין צורך להצהיר על כך. הקוראים, חשים בעקביות, דרך פעולותיהן ובחירותיהן של הדמויות לאורך הסיפור.

שימוש עדין וחוזר בדימויים

אחת הטעויות הנפוצות בכתיבה מטאפורית רחבה, טמונה בהכבדת יתר. אין צורך להדגיש את המטאפורה בכל משפט. חזרתיות, צריכה להיות מדודה, משתנה ומתפתחת. אותו דימוי, יכול להופיע בדרכים שונות. תיאור, פעולה, תחושה גופנית או בחירת מילים מסוימת. חוכמה, טמונה ביצירת רשת סמויה של רמזים המתחברת בהדרגה לכדי משמעות אחת ברורה.

עלילה המתקדמת דרך שינוי המטאפורה

בסיפור טוב, המטאפורה איננה קפואה. היא משתנה יחד עם העלילה. אם בתחילת הסיפור, הים רגוע ובהיר ובהמשכו הופך סוער וכבד, הקוראים, חווים שינוי רגשי ורעיוני גם ללא הסבר מפורש. העלילה, איננה רק רצף אירועים אלא תהליך של שינוי בדימוי המרכזי. השיא הסיפורי, מתרחש כאשר המטאפורה מגיעה לנקודת קיצון או היפוך. השינוי מחלחל אל הקוראים, באופן אינטואיטיבי וחזק.

שמירה על קריאות ורגש

על אף העומק הרעיוני, חשוב לזכור כי הסיפור נועד לקריאה חווייתית. כתיבה מטאפורית, אינה תרגיל אקדמי. על הכותבים לשמור על רגש, תנועה וקשר אנושי. הקוראים הישראלים, מתחברים לסיפורים המרגישים אמיתיים גם כאשר הם סימבוליים. שילוב פרטים יומיומיים, שפה טבעית וקונפליקטים מוכרים, מאפשר למטאפורה לפעול בעוצמה מבלי להרחיק.

סיום המרחיב את המשמעות

סיום בסיפור מטאפורי, אינו סוגר אלא פותח. במקום פתרון חד, ניתן לאפשר תמונה אחרונה המסכמת את הדימוי ומרחיבה אותו. רגע קטן, פעולה שקטה או שינוי זווית מעניקים לקוראים, אפשרות להמשיך את הפרשנות בעצמם. הסיום, אינו מסביר אלא מהדהד. כך נוצרת חוויה הנשארת זמן רב לאחר הקריאה. כתיבת סיפור שכולו מטאפורה אחת גדולה, דורשת דיוק, סבלנות ואמון בקוראים. כאשר כול מרכיב פועל בהרמוניה סביב דימוי מרכזי, נוצר טקסט עשיר, עמוק ומקומי, המדבר אל חוויות אישיות ותרבותיות כאחד, וממצב את הכותבים כקולות בעלי אמירה ברורה ובשלה.