סיפור שאינו נשען על ז'אנר מובהק, הוא יצירה הנעה בשוליים, חומקת מהגדרות ומשבשת ציפיות. סיפור כזה, יכול להתחיל כמותחן ולהסתיים כהרהור פילוסופי, לשלב שפה פיוטית עם דיאלוגים יומיומיים או להתעקש שלא להיכנס לאף מסגרת מוכרת. כתיבה כזו, איננה מבקשת להשתייך, אלא להמציא, לא לשרת קודים, אלא לפרוץ אותם. מדובר כאן, בתהליך חתרני הדורש שליטה ודיוק כדי שלא ייפול לאנרכיה חסרת מבנה.

יצירת תחושת כיוון גם בלי מסגרת קבועה

אחת הטעויות הנפוצות בכתיבה חסרת ז'אנר היא אובדן דרך. כדי שהקוראים ימשיכו בקריאה, יש לבנות ציר רגשי, רעיוני או קונפליקט פנימי אשר יחזיק את הסיפור. אין הכרח שהציר יהיה עלילתי קלאסי, אולם מוכרח להיות חוט פנימי המוביל את הקוראים בתוך המורכבות. ייתכן, שזוהי שאלה פתוחה, עיסוק חוזר באובדן או במרד, או פשוט חקירת מצב תודעתי משתנה.

בחירה מודעת של כלים מתוך ז'אנרים קיימים

גם סיפור חסר ז'אנר, שואב השראה מתוך הקיים. ניתן להשתמש באלמנטים של פנטזיה מבלי להיכנס לז'אנר הפנטזי, לשלב מתח מבלי לכתוב על חקירה, או לשלב רומנטיקה בלתי צפויה, המתנפצת ברגע שהיא מתחילה. כל אלמנט כזה מקבל תפקיד אחר, הוא אינו מגדיר את הסיפור, אלא משרת רגעים מסוימים בו. החשיבה צריכה להיות מבנית: מה מתאים לקטע זה? מה ישרת את הטון עכשיו?

כתיבה המשחקת בטון ומעבירה תחושת שינוי

במקום לבחור טון קבוע המייצב את הקול, אפשר לייצר מעבר בין סגנונות כתיבה: לעבור בין פיוט לנוקשות, בין תיאור מדויק להזיה פתוחה, בין שפה עכשווית למקראית. מעברים אלה, יוצרים נרטיב דינמי הנע כל הזמן, דבר המחפה על היעדר מסגרת. יש להקפיד שהמעברים יהיו מחושבים, לא אקראיים. עליהם לשקף את המתח הפנימי של הסיפור, ולא רק לבלבל.

שימוש בקונפליקט המערער את הקטגוריות

אם ז'אנר קלאסי עוסק באיש מול העולם, או באדם מול עצמו, סיפור ללא ז'אנר, יכול לעסוק באדם מול שפה, מול סיפוריות עצמה, מול קודים תרבותיים. זהו מרחב פתוח לבחינת זהות, מבנים מוכרים, צפייה באירועים דרך עיניים מתנגדות. כל קונפליקט כזה יוצר נרטיב הדורש מן המילים לעבוד אחרת.

בניית עולם שאיננו קוהרנטי באופן רגיל

עולם בסיפור נטול ז'אנר, אינו חייב להיות עקבי, אך עליו להיות הגיוני בתוך עצמו. אם הסיפור מאפשר קפיצות בזמן, שבר במציאות או פער בין דמויות ללא סיבה נראית לעין, הוא צריך לעגן זאת בתוך חוקיות פנימית. חוסר הסדר חייב להיות חלק מהמהות, לא תוצאה של חוסר תשומת לב. עולם מוזר, יכול להיות מהפנט אם הוא כתוב מתוך מודעות מלאה.

פיתוח דמויות שאינן משרתות תבנית קבועה

במקום "הגיבור", "הנבל", "הקורבן", הדמויות יכולות להיות צללים של זהות, חידות פתוחות או קולות החוזרים מבלי שנבין את מקומם המדויק. הן יכולות להופיע ולהיעלם, לשנות תפקיד, או לא לשאת שם בכלל. עם זאת, עליהן להיות נוכחות. כתיבה ללא ז'אנר, אין משמעה כתיבה בלי עומק, להיפך. כל דמות, זקוקה לעולם פנימי חד-פעמי, גם אם אין לה סיפור קלאסי.

שבירת מבנים עלילתיים צפויים

אין צורך במבנה של התחלה-אמצע-סוף. ניתן להתחיל באמצע, לא לסיים, להוביל לסצנה שאין לה מובן ישיר. אך גם במקרה כזה, יש צורך בתחושת תנועה. אם אין פתרון, צריכה להיות החמרה. אם אין שיא, צריכה להיות התפוגגות מכוונת. ניתן לייצר סיפור שלם בו לא קורה דבר, אך בכול רגע בו מהדהדות שאלות גדולות.

שימוש בכלים חזותיים, מבניים וטיפוגרפיים

ניתן לפרק פסקאות, לקטוע שורות, לשחק באורך המשפטים או להכניס שורות בודדות באמצע טקסט צפוף. סיפור ללא ז'אנר, יכול להיות גם מרחב חזותי, לא רק נרטיבי. שימוש נכון בכלים כאלה לא נועד לרושם, אלא ליצירת חוויית קריאה שונה. כמו שיר ארוך, כמו חלום, כמו מכתב מקוטע.

סיכום

כתיבה ללא ז'אנר, הינה מרחב המאפשר שבירת מוסכמות, חוויית קריאה בלתי צפויה וכתיבת מה שטרם נכתב. אך אין מדובר באנרכיה, זוהי משמעת יצירתית מהסוג העמוק ביותר, בה כל בחירה נבחנת בקפידה. הסיפור הנולד מתוך היעדר ז'אנר, הוא סיפור גילוי, ולא של ביצוע. במקום ללכת לפי מפה, הכותבים, ממציאים את הדרך בכל צעד.