שחקנים טובים, אינם מסתפקים בטקסט בלבד. הם חוקרים את המניע העמוק של הדמות, את מה שמניע אותה לפעול, לחשוב ולהרגיש כפי שהיא עושה. בטכניקות משחק רבות, שחקנים נדרשים לנתח סצנה על בסיס השאלה, "מה הדמות רוצה?". כתיבה יוצרת, יכולה לשאוב מכך השראה רבה: יש לחדד את רצונה הפנימי של כל דמות, לא רק בפעולה אלא גם ברובד הרגשי והמנטלי. ברגע בו מבינים את הדחף האמיתי מאחורי הדמות, ניתן לכתוב אותה באופן חי, משכנע ונוגע.

שימוש בגוף ובשפת גוף בכתיבה

בבמה, שפת גופו של השחקן, מעבירה מידע שאינו קיים מילולית. גם בכתיבה, ניתן להשתמש בטכניקה זו, כדי להעשיר את תיאורי הדמויות. הבעות פנים, תנועות ידיים, עמידה מתוחה או רפויה, כל אלה, משקפים רגשות באופן עוצמתי. תיאורי שפת גוף בזמן דיאלוגים או התרחשויות מרכזיות, יוצרים עומק רגשי ומקנים לסצנה ממד פיזי ואנושי. הקוראים, מרגישים כאילו הם צופים בהתרחשות חיה, כמו על במה.

עבודה עם סאבטקסט | מה שאינו נאמר חשוב לא פחות

בתיאטרון, מלמדים לשים לב לא רק למה שהדמות אומרת, אלא גם למה שהיא מנסה להסתיר. השחקן, חייב להרגיש ולשדר את הסאבטקסט, המשמעות המסתתרת מאחורי המילים. גם בכתיבה, חשוב לשלב רמזים עדינים לכך שהדמות אינה אומרת את כל האמת, אולי משקרת או מסתירה רגש. דיאלוג, בו הנאמר, שונה מן המורגש, הופך למורכב, אינטליגנטי ומושך הרבה יותר.

מעברים דרמטיים מיידיים

על הבמה, שחקנים חייבים לדעת לעבור בין רגשות במהירות. רגע אחד צחוק, רגע לאחר מכן דמעה. גם בכתיבה, שינוי רגשי פתאומי יכול להיות כלי חזק להנעת הסיפור ולבניית מתח. ניתן ללמוד משחקנים כיצד ליצור מעברים דרמטיים הנראים טבעיים, כיצד לעבור מאירוניה לחמלה, מחרדה לשחרור, וכיצד להשתמש בשינויים אלה, כדי להדגיש את אנושיות הדמויות.

דיבור בקול רם | בדיקת קצב, קונפליקט וניגון

שחקנים, עובדים כל הזמן עם דיבור בקול רם. הם שומעים את המילים, חשים את הקצב, מבחינים במצלול ובקונפליקט, בתוך המשפטים עצמם. גם כותבים, יכולים לאמץ את הרגל הקריאה בקול רם. קריאה קולית של הדיאלוגים עוזרת לזהות משפטים צורמים, קטעים משעממים או שורות חסרות חיים. ברגע ששומעים את מה שנכתב, קל יותר לזהות את המקומות הדורשים תיקון או חידוד.

שימוש באביזרים ובמרחב כתיאור סמוי

שחקנים על הבמה, מרבים להשתמש באביזרים במטרה לבטא רגשות, דמות המכינה תה בקדחתנות, משחקת עם מפתחות ברגע לחץ, מיישרת את שולחן האוכל בעצב. בכתיבה, ניתן ליישם את אותם רעיונות. כאשר דמות עושה פעולה פיזית קטנה בזמן סצנה דרמטית, פעולה זו, יכולה להחליף תיאור רגשי ישיר, ולשקף תחושותיה באופן עדין אך עוצמתי. שימוש באביזרים כדרך לספר סיפור פנימי, מוסיף רובד ויזואלי וריאליסטי לסצנה.

בניית דמות מתוך קול, גוף, כוונה ומקצב

שחקנים, יוצרים דמויות מתוך שילוב של אלמנטים: קול, תנועה, מבט, גישה פנימית. כותבים, יכולים להיעזר במודל זה כדי לעצב דמות שלמה: מהו הטון של הדמות? כיצד היא מדברת? האם היא נוטה להרים את קולה או ללחוש? איך היא מתנהגת מול פחד, מול אהבה, מול אובדן? שילוב בין הפיזיות של הדמות למרכיביה הנפשיים יוצר דמות עגולה, נוכחת, חיה.

שימת דגש על הקונפליקט

במשחק תיאטרון, כל סצנה בנויה סביב קונפליקט ברור. גם בכתיבה, יש לחפש את אותו קונפליקט פנימי או חיצוני המחזיק את הסצנה ומושך הקוראים פנימה. קונפליקט, אינו חייב להיות דרמטי מאוד, לפעמים הוא פנימי, שקט, אבל חייב להיות נוכח. היכולת להבליט הקונפליקט בכל סצנה, אפילו ברגע שקט בין שתי דמויות, הופכת את הסיפור לרלוונטי ואמיתי.

אינטנסיביות רגשית ללא התנצלות

שחקנים טובים, אינם חוששים לרגש או להרגיש בעוצמה. גם כותבים, צריכים לאפשר לדמויותיהם לעבור חוויות רגשיות חזקות, לא להנמיך את עוצמת התחושות מתוך פחד מקלישאה או הגזמה. חשוב, לכתוב את הרגעים האינטנסיביים בדיוק כפי שהם נחווים, בבהירות, בפשטות, וללא ריכוך מיותר. רגשות אמיתיים, אינם קלישאה, כל עוד נכתבים בכנות.

סיכום

שימוש בטכניקות משחק, בתוך תהליך הכתיבה, הופך את הכתיבה החזותית, דינמית ונוגעת יותר. כותבים, יכולים ללמוד משחקנים כיצד להחיות דמות, להעמיק סצנה ולבנות רגע בלתי נשכח באמצעות חיבור עמוק לגוף, קול ורגש. תרגול שוטף של כלים תיאטרליים אלה, מעניק ממד חי ועמוק יותר לכל יצירה ספרותית.