כל חוויה, כל זיכרון, כל רגש – כולם נרשמים בגוף. לא רק בראש. הכתיבה, המתייחסת לגוף כאל שטח סיפורי, מבינה שהסיפור מתחיל הרבה לפני שהמילים נכתבות. הוא מתחיל בברכיים רועדות, בלסת המתכווצת, בלב הפועם בקצב אחר. הגוף הוא כלי קיבול של העבר ושל ההווה. כתיבה עמוקה, משתמשת בגוף לא כדי לקשט את הסיפור אלא כדי להוליכו.
איך כותבים גוף שנושא זיכרון
כתיבה, אינה מתארת את הגוף כאובייקט אלא כישות חיה. עור מצולק, מספר פציעה מהעבר. גב כפוף מדי, עלול להעיד על חיים של כניעה. נשימה שטוחה, חושפת פחד סמוי. אין צורך להכריז על טראומה אם אפשר להראותה בגוף. דמות הנרתעת ממגע מבלי לדעת מדוע, כף יד שתמיד מתכסה לבד, כל אלה חושפים שכבה פנימית שהשפה לבדה, אינה יכולה להגיע אליה. הגוף מספר, לעתים, טוב יותר מן המילים.
תנועה כדרך להעביר שינוי פנימי
כשדמות משתנה, גופה משתנה עמה. תנועתה במרחב משתנה, האופן בו היא פונה לאחרים, הדרך בה היא יושבת, עוצמת הרגליים כשהיא עומדת. כתיבה, המקפידה לעקוב אחרי תנועת גוף, יכולה להראות תהליך רגשי עמוק מבלי לומר דבר. התקדמות איטית, רתיעה בלתי מודעת, נשימה שנעשתה פתאום חופשית, כל אלה הופכים את הסיפור לגופני, נוכח, חי.
הגוף כדיאלוג פנימי מתמשך
בתוך הגוף מתנהלים מונולוגים סמויים. כאב המופיע פתאום, עור המעקצץ בלי סיבה ברורה, תחושת חנק רגעית, כל אלה, הם תגובות לאירועים רגשיים. כתיבה, המבקשת להביא עומק רגשי אינה עוסקת רק במה שהדמויות אומרות או עושות, אלא גם במה שהן חוות בגופן. הגוף מגיב גם כשאין מילים. הוא פועל גם כשהתודעה מנסה להסתיר. תיאור מדויק של התחושות הגופניות יוצר קרבה חזקה בין הדמות לקוראים.
מרחבים פיזיים המהדהדים מרחבים נפשיים
כשדמות נכנסת לחלל מסוים, הגוף מגיב. כתיבה המודעת לכך, יכולה לבטא רגשות דרך התיאור הפיזי. חדר שהקירות בו לוחצים, מסדרון שמרגיש ארוך מדי, מדרגות המכאיבות לברכיים, כל אלה אינם רק אלמנטים ארכיטקטוניים, אלא ביטויים של מצב נפשי. התיאור הפיזי של המרחב הוא חלק מהחוויה הרגשית. כשהגוף נע בחלל, הרגש נע עמו.
שפת הגוף כסיפור משלים לדיאלוג
כשדמויות מדברות, גופן ממשיך לדבר. גם כשיש שקט, הגוף משדר. יד הנשלחת ונתקלת בהתנגדות, גב המתכווץ, מבט הנשמט, כל אלה יכולים להחליף שורות של טקסט. במקום להסביר מה הדמות מרגישה, ניתן פשוט להראות את גופה מגיב. כך נוצרת תחושת אמת. לא כותבים מה הדמות אומרת על עצמה, אלא מראים את החוויה שלה.
פצע פיזי כסמל לפצע רגשי
כאבים גופניים בכתיבה, אינם סתם מחלה או חולשה. הם לעתים קרובות, סמל למשהו עמוק יותר. כאב בגב התחתון, עלול לשאת מטען של נטישה, עייפות, קושי לשאת אחריות. בעיות בנשימה, עלולות לבטא פחד משתק. כשמשתמשים בגוף ככלי סמלי אך מדויק, נוצר סיפור רב שכבתי. קוראים, מרגישים כאב לא רק כמשהו גופני אלא כמשהו רגשי, אנושי, אישי.
הקשבה לגוף ככלי לבניית דמות
דמות, הנבנית דרך גופה היא דמות חיה. לא רק גיל, גובה או צבע שיער, אלא הדרך בה היא מתנהלת, מגיבה, נוגעת, מתכנסת. כותבים, מקשיבים לגוף של הדמות לומדים לכתוב דמויות עמוקות יותר. הגוף מציע שפה נוספת, עוקפת שכל, מלאה אינטואיציה. ברגע שמתחילים לשים לב למה שהגוף אומר, נפתחים ממדים חדשים של סיפור.
סיכום
כשהכותבים עצמם מתמסרים לגוף, כשהם כותבים את תחושותיהם דרכו ולא רק את המחשבות, הכתיבה נעשית מדויקת יותר, חיה יותר. הגוף הופך לשותף. כל דופק, כל רעד, כל לחיצה פנימית, כולם מציעים כיוון. הכתיבה אינה מתבצעת מתוך הראש בלבד אלא מתוך גוף כותב, נושם, מרגיש. כשכותבים כך, כל מילה מקבלת משקל, כל תיאור מקבל עומק, וכל סיפור נכתב לא רק על הדף, אלא גם בעור.
