בבניית דמות למחזה, נדרשת חשיבה תיאטרונית עמוקה, היוצאת מגבולות הכתיבה הפרוזאית המקובלת. בניגוד לדמות בסיפור קצר או ברומן, דמות במחזה חיה ונושמת על במה ממשית מול עיני הקהל, וכל מילה שלה מהדהדת במרחב חי. כתיבה מחזאית, דורשת לעצב דמויות לא רק באמצעות תיאור פנימי או מחשבות נסתרות, אלא בעיקר באמצעות דיבור, פעולה, תגובה ומתח בין מילים לשתיקות.
בדמות בסיפור קצר או ברומן, ישנו מקום נרחב לפרטי מחשבה, זרם תודעה, תיאורים עשירים ופירוט של רגשות פנימיים. כל אלה יכולים להופיע בנוכחות מלאה מבלי להיות מתורגמים למעשה חיצוני. לעומת זאת, דמות במחזה אינה יכולה להישען על תיאורים פנימיים, כיוון שהבמה אינה מציגה מחשבות, אלא התגלמות חיה של טקסט ומחוות גופניות. כל תכונה של הדמות חייבת להתבטא בפעולה או דיבור, ולכן כתיבת דמות למחזה, מחייבת דיוק רב בכל מילה ובכל שפת גוף.
בעת בניית דמות למחזה, יש להתמקד ברבדים שונים של התנהלותה החיצונית. השאלות המרכזיות הצריכות להנחות את הכתיבה, תהיינה, כיצד הדמות פועלת בסביבתה, כיצד היא מגיבה ללחצים חיצוניים, מהי הדינמיקה שלה מול דמויות אחרות ומה חושף הדיאלוג על מניעיה הפנימיים. ההתנגשות בין רצון פנימי לבין מגבלות חיצוניות הופכת למנוע הדרמטי המרכזי המגדיר את הדמות הבימתית.
בעוד דמות ספרותית יכולה להתפתח לאורך עמודים רבים מתוך ניתוח פנימי, דמות מחזאית חייבת להיחשף במהירות. כבר בסצנות הראשונות יש לעצבה כך שהקהל יוכל לזהות, מיהי? מה מניעה? ומהו הסכסוך המרכזי המגדירה? זמן הבמה מוגבל, והכתיבה חייבת להיות חדה וחותכת כדי להשאיר חותם מידי וחזק.
קולה של הדמות דורש תשומת לב מיוחדת. יש לעצב קול ייחודי לכל דמות כך שמילותיה יישמעו אותנטיות. לא מספיק להבדיל בין הדמויות רק לפי התוכן שהן מביעות, אלא יש לדאוג שגם מקצב הדיבור, בחירת המילים והפסקות יהיו מותאמים במיוחד לדמות. דמות אחת עשויה לדבר במשפטים קצרים וחותכים, בעוד אחרת תפליג בנאומים ארוכים ועשירים, וכל אחת תביע בדרך זו את אופייה הייחודי.
חלק מרכזי בתהליך הוא חקירה מעמיקה של הרקע הביוגרפי של הדמות. גם אם פרטי חייה המלאים אינם נחשפים לקהל, חשוב שהכותבים יכירו היטב את עברה, פחדיה, חלומותיה והסביבה ממנה באה. ידע פנימי זה, יאפשר לדמות לפעול על הבמה באופן קוהרנטי ומשכנע, ויחזק את אמינותה הדרמטית.
לא פחות חשובים, הם יחסי הגומלין בין הדמות לבין המבנה הדרמטי הכולל של המחזה. כל דמות נבנית לא רק כמערכת סגורה אלא כחלק בלתי נפרד מן המארג הבימתי הרחב. עליה לשרת את הקונפליקט המרכזי של המחזה ולהובילו קדימה. דמות שאינה מקדמת את העלילה או מחריפה את המתח הדרמטי תיוותר שולית ולא תותיר רושם חזק.
מעבר מדמות ספרותית לדמות מחזאית, דורש מן הכותבים לוותר על הפרטים המפורטים והמתעכבים המאפיינים את הכתיבה הרומנית או הסיפורית, ולאמץ גישה ישירה, פעילה וחושפת. עליהם לבנות דמויות המדברות עצמן, פועלות בעולם מוחשי ומובילות את הקהל למסע רגשי דרך מעשיהן ומילותיהן.
סיכום
כך יוצרים דמות מחזאית חיה ונושמת – חוקרים לעומק את עולמה הפנימי, מתרגמים רגשות ומניעים לפעולות ודיאלוגים מדויקים, ובונים קול אישי שאין דומה לו, במטרה, שהדמות תאיר את הבמה ותהפוך לחלק בלתי נשכח מן המחזה.
