בתסריט, תנועת המצלמה אינה רק אמצעי טכני, אלא שפה בפני עצמה. כל תנועה מספרת משהו על הדמות, על המצב ועל הקונפליקט. תסריט, שאינו מתייחס למצלמה, הוא תסריט, החסר שכבת עומק חזותית. אין מדובר על בימוי יתר, אלא על ראייה חזותית עמוקה. המצלמה מביטה לא רק מבחוץ, היא חיה בתוך הסיפור, נושמת עם הקצב, מתקרבת כשצריך להרגיש ומתרחקת כשצריך להבין.
מתי המצלמה נעה ומתי היא נשארת יציבה
תנועת מצלמה, צריכה להיות מוצדקת רגשית. כשדמות חווה סערה פנימית, תנועה איטית סיבובית, עלולה להגביר תחושת בלבול. כשהיא נותרת לבדה לאחר התרסקות, מצלמה המתרחקת לאיטה, מגבירה תחושת בדידות. לעתים, היעדר תנועה דווקא מעצים את הדרמה. כתיבה נכונה בתסריט, תדע לבחור מתי להניע את המבט ומתי להשאירו קפוא. תנועה, היא ביטוי של התודעה, לא רק של הפעולה.
מעקב חזותי אחר דמות כמרחב רגשי
מעקב אחר דמות בתנועה, מאפשר לחשוף רבדים פנימיים ללא דיאלוג. כתיבה המציינת "המצלמה עוקבת אחריה ממרחק קבוע", יוצרת תחושת מעקב או ניכור. לעומת זאת, "המצלמה נעה יחד איתה, בגובה עיניה" יוצרת אינטימיות. הגובה, הקצב, הזווית, כל בחירה כזו בונה את התחושה. תסריטאים רגישים, רואים את הדמות לא רק כטקסט אלא כברייה חזותית.
שימוש בתנועות מצלמה לתיאור נקודת מבט
המצלמה, יכולה להיות מבט של דמות, מבט של סיפור, או מבט של העולם. כאשר התסריט כותב במפורש שהמצלמה רואה דרך עיני הדמות, נוצר חיבור אינטימי בין הצופה לחוויה. תנועה בלתי יציבה, יכולה לדמות חרדה. מצלמה הצונחת מטה, יוצרת תחושת נפילה פנימית. כתיבה, המכירה ביכולת תנועת מצלמה, לייצר רגש מדויק, יודעת להשתמש בה ככלי ספרותי, לא רק ויזואלי.
קצב התנועה כנגזרת מהדרמה
בתוך סצנה דרמטית, קצב תנועת המצלמה, משתנה בהתאם לעוצמתן הפנימית של הדמויות. תנועה חדה, מייצרת תחושת חיתוך, החלטיות, פעולה. תנועה איטית, יוצרת שהייה, התבוננות, היסוס. כתיבה קולנועית, מבקשת מן הכותבים לחוש קצב זה בתוך הגוף. ברגע שחשים את הקצב הפנימי, ניתן לתרגמו לתנועה מדויקת של מצלמה. כך הסצנה נכתבת לא רק עבור השחקנים, אלא עבור העין שתצפה.
מצלמה כפרשנית סאבטקסט
לא תמיד, הדמויות מספרות אמת. אך המצלמה, יכולה לרמז על מה שאינו נאמר. לדוגמה: אם דמות מדברת בביטחון אך המצלמה מתקרבת באיטיות אל עיניה, הקהל קולט את הספק. כאשר הדמות מחייכת, אך המצלמה בוחרת להתמקד בידיה הקפוצות, האמת מתגלה. כתיבה המבינה את כוח התקריב, או מבט בזווית מסוימת, יודעת להעביר רגש דרך שפה שאיננה מילולית.
המעבר בין מראות כמקצב תסריטאי
המצלמה, גם מאפשרת יצירת קצב בין סצנות. כתיבת תנועה שעוברת מחדר לחדר, ממקום למקום, יוצרת מעבר רך או חד בין עולמות פנימיים. לעתים, מעבר חלק בין שתי דמויות יוצר תחושת קשר סמוי. לעומת זאת, תנועה פתאומית המוציאה אותנו מן המרחב מבטאת קרע. המעברים אינם רק עריכה, הם בחירה סיפורית. כתיבה תסריטאית מדויקת, בונה את המעבר כחלק מהמסע הרגשי.
אינטימיות מול ריחוק דרך מיקום המצלמה
קרבה פיזית, שווה לקרבה רגשית, אך לא תמיד. מצלמה המתקרבת מדי, יכולה לייצר חנק, מבוכה. מרחק גדול, יכול לייצר תחושת ניכור או להדגיש קטנות מול עולם גדול מדי. כתיבה, המציינת את מיקום המצלמה יוצרת קרבה בין תחושת הצופה לבין עולמה של הדמות. לעתים, תנועת מצלמה אחורנית, מצביעה על תחושת שחרור, ולעתים, על נטישה. הכול תלוי במונח ברקע הרגשי של הסצנה.
סיכום
תסריט, נולד כטקסט אך חייב להתקיים כתמונה. כתיבה, המתעלמת מן המצלמה משאירה את הסיפור על הנייר בלבד. תנועת מצלמה, כיוונה, גובהה, מהירותה: כל אלה הם כלים לספר את הסיפור מעבר למילים. כתיבה תסריטאית רגישה, אינה שואפת להיות בימתית, אלא קולנועית. לראות את העולם דרך העדשה, לשמוע את השתיקות, להוביל את המבט. כאשר זה נעשה נכון, כל תנועה קטנה, הופכת לצעקה שקטה.
