עימות ישיר בכתיבה, הוא יותר מפיצוץ רגשי. הוא תוצאה של תהליך פנימי שהלך ונבנה לאורך זמן. חשוב להבין שעימות אינו מתחיל בשלב בו הדמויות צועקות זו על זו. הוא מתחיל הרבה קודם, במבטים מתרחקים, פערים קטנים בשיחות, בניסוחים חדים מדי. כתיבה המכינה עימות בצורה מדויקת, בונה אותו לאט, שותלת סימני מתח בין הדמויות, מסמנת קצרים סמויים בקשר. כשמגיע רגע ההתפרצות, הוא אינו הפתעה אלא התפרקות של מה שכבר היה קיים.

שפת הגוף כמשקפת עימות שקט

עימות ישיר, אינו חייב להיות דרמטי מבחינת תוכן. הוא יכול להתרחש גם בטון רגוע. אך הגוף לעולם לא רגוע באמת. כתיבה המביאה את הגוף למרכז הסצנה, תיאור עיניים קפואות, לסת מתוחה, ידיים נעות ללא מנוחה, יוצרת מתח מתחת למילים. לא תמיד הדמויות צריכות לצרוח. גם משפט שקט, יכול להיחתך כסכין, אם הוא נאמר מן הזווית הנכונה של הגוף.

כתיבת עימות דרך בחירת מילים מדויקת

ברגעי עימות, אין מקום לשפה כללית. כל מילה נושאת משקל. מילים טעונות, ניסוחים קצרים מדי, עקיצות שלא נאמרות במפורש, כל אלה מרכיבים את שפת העימות הישיר. כאשר הדמויות מתקשרות מתוך כאב, תסכול או רצון להכאיב, כל מילה כמוה כחץ. חשוב לבחור מילים שירגישו אמיתיות, כואבות, אך גם מדויקות לדמות. כתיבת עימות, אינה רק על מה שנאמר, אלא, הדרך בה נאמר.

הסאבטקסט הבונה את האש מתחת לפני השטח

בעימותים רבים, מה שנאמר בקול, אינו מה שבאמת נאמר. הדמות מתלוננת על איחור, אך בעצם היא זועמת על תחושת חוסר ערך. האחר, מדבר על אחריות, אך כוונתו היא פחד מנטישה. כתיבת עימות טוב, תראה את הפער בין השכבה החיצונית של הדיאלוג לבין הכוונה האמיתית שמתחת. הקוראים, מבינים את העימות האמיתי דרך הסאבטקסט, לא דרך העלילה הגלויה בלבד.

עימות כבמה לחשיפת אמת

רגע העימות, מאפשר לדמויות להיחשף. זוהי נקודת שבירה בה האמת יוצאת ללא מסננים. כאשר כותבים עימות, יש לחשוב מה מתגלה בו. איזו אמירה שלא נאמרה נחשפת. איזה רגש שהודחק פורץ. עימות טוב, אינו רק סצנה של קונפליקט, הוא מקום בו הקוראים לומדים משהו חדש על הדמויות. ברגע שהן מורידות את המסכות, נחשף הפצע.

הקצב הפנימי של העימות כמנגינה ספרותית

עימות שנכתב נכון הוא כמו סצנה מוזיקלית. יש בו קצב פנימי: התחלה שקטה, עלייה במתח, נקודת פיצוץ ושחרור. כתיבה מודעת יודעת לא למהר. לא לזרוק את המשפט החריף ביותר מיד, אלא לשהות ברגעים שלפני, לבנות את המתח באיטיות. כאשר הפיצוץ מגיע, הוא מורגש בגוף. לאחר מכן, חשוב לתת מקום לרעש של השקט שאחריו. גם ההשתקה היא חלק מהעימות.

עימות טוב כולל שני צדדים שווים

עימות ישיר, אינו ויכוח חד צדדי. לשני הצדדים יש אמת, כאב, רצון להישמע. כתיבה מורכבת, אינה הופכת צד אחד לצודק והאחר לטועה. היא נותנת לכל דמות את המרחב להיאבק על מקומה. הקוראים, אינם חייבים להסכים, אך בהחלט צריכים להבין. רק כך העימות מרגיש אמיתי, כאשר כל צד מקבל עומק, הגיון וסיבה לפעול כפי שפועל.

מרחב הסצנה כאמצעי לחיזוק העימות

מקום התרחשות העימות, משפיע על עוצמתו. עימות במטבח יומיומי, מרגיש אינטימי. עימות ברחוב ציבורי, נושא מבוכה וחשיפה. עימות במיטה, לאחר שקט ממושך, הוא טעון באופן אחר לגמרי. כתיבה של מרחב מדויק לעימות משמשת ככלי להגברת הרגש. גם פרטים פיזיים כמו מרחק בין הדמויות, חפצים ביניהן, טון הקול, כולם מעצבים את חווית העימות.

עימות לא חייב להיפתר

הנטייה לסגור עימות מיד לאחר שהוא התרחש, לפייס, להוציא התנצלות, מחלישה את עוצמתו. כתיבה המחזיקה את הכאב גם לאחר השיא, הנותנת לדמויות להסתובב עם מה שלא נאמר, עם האשמה, עם האובדן, היא כתיבה אמיצה. עימות ישיר, אינו רק אירוע אלא תהליך. גם כשהוא נגמר, הוא ממשיך לנוע בתוך הסיפור. הקוראים, אינם שוכחים עימות שנכתב נכון. הם חשים בו, בגופם, גם עמודים רבים לאחר מכן.