ברוב הסיפורים ישנה התחלה ברורה, עלילה המתקדמת לקונפליקט ושיא רגשי או פואנטה. אך ניתן לכתוב גם אחרת. סיפור ללא מבנה קלאסי, מתפקד כזרם תחושות, רגעים, קטעי זיכרון או פרגמנטים לא מחוברים לכאורה. אין סיבה להגיע לאן שהוא, אין הכרח בהתקדמות. הוא פשוט קיים. קטע אחר קטע, כמו חיים אמיתיים שלא תמיד מסתדרים לתוך עלילה.
כתיבה כפסיפס רגשי
הדרך המרכזית לבנות סיפור נטול מבנה, היא לחשוב עליו כעל אוסף שברים. קטעי דיאלוג, משפטי מחשבה, תיאורים מהירים של חפצים או מקומות, כל אחד מהם הוא חלק מתוך רגש רחב יותר. הם אינם מסודרים, לא נבנים לפי לוגיקת זמן, אלא על פי עוצמה פנימית. הקוראים, אוספים את הפאזל, לא בהכרח כדי להבין מה קרה, אלא במטרה להרגיש.
לספר את הרגע מבלי לסמן לו תפקיד
במקום לשאול “מדוע קטע זה חשוב לעלילה?”, שואלים “מה יש בו עכשיו”?. הסיפור נכתב מתוך שהות בכל רגע. אישה עומדת בתחנת אוטובוס, שומעת ילדה מדברת עם כלב. אין לכך שום השלכה על העלילה, כיוון שאין עלילה, אך הרגע נכתב לפרטי פרטים. ההתעקשות להישאר בו מבלי להמשיך הלאה, היא אקט ספרותי בפני עצמו.
זמן כקולאז'
אין קו זמן רציף. יום הופך פתאום לעשור קודם. מחשבה אחת, גוררת דימוי מן העבר, ואז זיכרון הנשכח, ואז תיאור חסר פשר של צבע על הקיר. הזמן בסיפור חסר מבנה אינו לינארי, הוא אסוציאטיבי, נזיל, מעגלי. הדמות, לא זזה קדימה אלא שוקעת. לעתים, אף אין תחושת זמן כלל, רק תודעה מתגלגלת.
שפה שמשקפת את הפירוק
כדי שסיפור נטול מבנה יעבוד, השפה עצמה צריכה להישבר. משפטים נקטעים, משתנים, חוזרים על עצמם. לפעמים פתאום נעלם נושא. לעתים, אין סימני פיסוק. לפעמים ישנה רק שורה אחת בדף. זהו אינו קישוט צורני, אלא ביטוי התודעה הלא מסודרת. כך נראה מוחה של דמות, כשהוא אינו משתף פעולה עם חוקי הסיפור המסורתי.
הקוראים כשותפים אקטיביים
בסיפור חסר מבנה, אין הנחיה. אין “הנה הגיבור”, “הנה הבעיה”, “הנה הפתרון”. הקוראים, מחפשים את החיבורים בעצמם, אם בכלל. יש להם חופש מוחלט, לקרוא את הסיפור כסיפור אהבה, כזיכרון, כהתמוטטות, כפנטזיה. זהו טקסט פתוח המזמין אינספור קריאות. לא תמיד חשוב “מה קרה”, אלא “איך הרגשנו תוך כדי”.
דמות שאינה מתקדמת | רק מתבוננת
אין צורך שהדמות תתפתח. לפעמים היא פשוט שוהה. הדמות עשויה לשבת על ספה, להקשיב לקולות מבחוץ, לגעת בקפלי בד השמיכה, ולחשוב על מים. אין דיאלוג, אין תוצאה, אין מטרה. הקיום לבדו. דווקא שהות זו היא הצהרה אמנותית, אין פתרון, אין דרך, ישנו רק הווה שוקע.
רצף אסוציאציות | לא נרטיב
כאשר המבנה נעלם, הקישור בין פסקאות הופך חופשי. מחשבה על כף רגל גוררת פתאום תיאור של חלון. צליל מסוים, מזכיר מסעדה במרוקו. ריחו של שמן מחזיר את הדמות לשיחה ישנה. זה אינו זרם תודעה קלאסי, אלא מסע בין הדימויים הכי אינטימיים. הם אינם מחוברים לוגית, אלא רגשית. כל קישור כזה יוצר עומק, לא סדר.
שבירת ציפיות כסיפור בפני עצמו
הקוראים, מחכים למשהו שיקרה, אך דבר אינו מגיע. הסיפור נגמר באותה עמימות בה התחיל. אין פתרון, אין תשובה. תחושה זו, של המתנה בלתי ממומשת, של היעדר כיוון, היא עצמה הסיפור. היא יוצרת הד בלתי שגרתי. תחושת החמצה, שווה לעתים יותר מאשר סוף סגור.
סיכום
סיפור חסר מבנה, הוא מרחב של חירות מלאה. אין כללים, אין חוקים, אין הכרח לרצות. כל שקיים הוא תודעה, שפה, תחושה, אווירה. ניתן לכתוב פסקה אחת בת ארבע מילים ולהניח לה. אפשר לסיים באמצע מילה. כל בחירה כזו, מבטאת את שקשה לתאר דרך מבנים מסורתיים: תחושת אובדן, זיכרון גולמי, שעמום עמוק, כאב חסר פשר. הסיפור, אולי אינו יודע לאן הוא הולך, אבל הוא יודע איך הוא מרגיש. וזה מספיק.
