כתיבת סיפור לא מסורתי, היא פעולת מרד עדין: שבירת מבנה, שפה, סדר, נקודת מבט או לוגיקה נרטיבית. זוהי בחירה שלא להיענות לחוקים שהוזנו באלפי סיפורים שקדמו, ולבנות צורה חדשה המחייבת את הקוראים לעבוד, להשתנות, להשתתף. הסיפור הלא קונבנציונלי, לא נועד לשעשוע, אלא לערעור, הוא פונה לאינטליגנציה הרגשית והחושית של הקוראים, לאו דווקא רק להבנתם ההגיונית.
לוותר על התחלה, אמצע, סוף
המבנה המסורתי בנוי סביב סיבה ותוצאה, עלילה מתקדמת, שיא ופתרון. סיפור לא מסורתי, יכול להתחיל מהאמצע, לחזור אחורה, לקפוץ קדימה, או בכלל להתנהל בצורת ספירלה. הזמן, יכול להיות מקוטע, משובש, מעגלי או סטטי לחלוטין. ככל שהכתיבה מתרחקת מן הכרונולוגיה, כך היא יוצרת דרכי מחשבה חדשות.
לשבור את חוקי הז’אנר
אם הסיפור מתויג כרומנטי, הוא אינו חייב להכיל זוגיות. אם הוא מדע בדיוני, אינו לא חייב טכנולוגיה. אם הוא דרמטי, הוא אינו חייב טרגדיה. במקום למלא אחר הציפיות, יש לשאול מה מעניין יותר מהתבנית. ניתן לשלב ז'אנרים, למחוק גבולות, לערבב בין פרוזה לשירה, בין ריאליזם לפנטזיה, בין טקסט כתוב לטקסט "נשמע".
לאחוז בקול בלתי צפוי
קריינות, יכולה להגיע מכל מקום: חפץ, קיר, גוף מת, חיה, רעיון מופשט. כאשר הקול המספר את הסיפור, אינו קול רגיל של דמות אנושית בגוף ראשון או שלישי, נפתחת דלת למקוריות מוחלטת. כך ניתן להאיר מציאות מוכרת באור חדש לחלוטין. הקול צריך להיות עקבי, אך מפתיע, ולעתים, גם מבלבל בכוונה.
להשתמש בשפה כמשטח ניסיוני
שפה קונבנציונלית, בנויה על היגיון, ניקוד תקין, תחביר רגיל, סימני פיסוק ברורים. כל אלה יכולים להישבר. ניתן למחוק פסיקים, לדלג בין שפות, לערבב רמות דיבור, לשלב שגיאות מכוונות, לקפוץ בין סגנונות. כל חריגה משפה תקנית, מייצרת אפקט רגשי: חוסר יציבות, אלימות, בלבול, מוזיקה, שחרור.
להכניס את הקוראים לאי-נוחות מתוכננת
סיפור לא מסורתי, לא בהכרח נעים לקריאה. הוא עלול להיתקע, לחזור על עצמו, להיכשל בכוונה, לשעמם פתאום, לצאת מהקשר, להתנפץ מול עיני הקוראים. אלה אינן טעויות, אלא בחירות. כאשר מופיעה תחושת חוסר נוחות, סימן שהכתיבה אינה מאפשרת לקוראים להישען על הרגלים ישנים.
לערער אמינות המספר
אין חובה שהקריינות תהיה מהימנה. ניתן לספר סיפור דרך עיניה של דמות המשקרת, מדמיינת, מתפרקת נפשית, כותבת מתוך בדידות קיצונית או מתוך ניסיון לעוות את האמת. אמונם של הקוראים נבנה ומתפרק, והם נאלצים להטיל ספק. זהו כלי עוצמתי לשבירת הגבול בין עובדה לבדיה.
להכניס מבנה חיצוני לתוך הסיפור
סיפור, יכול להיות בנוי כפרוטוקול, שיחת וואטסאפ, סדרת מיילים, תמלול הקלטה, רשימת קניות, חוזה משפטי או מדריך הפעלה. שימוש במבנים מוכרים מן החיים מחוץ לספרות יוצר זרות, לעתים הומור, ולפעמים חוויית קריאה מסקרנת במיוחד. כשחיים שלמים נכנסים לתוך תבנית קפואה, נוצר ניגוד המשחרר דמיון.
להסתפק בפרגמנטים, לא בסיפור שלם
לא כל סיפור חייב להוביל למסקנה ברורה או לסגירת מעגל. לפעמים סדרת קטעים, ללא סדר, ללא קישור ברור, מייצרת תחושת עומק רגשית חזקה יותר. פרגמנטים, יכולים להיות זיכרונות, קולות, רגעים, תחושות, כל אחד מהם עומד בפני עצמו, אך יחד יוצרים תבנית עמוקה, מעגלית או מתפוררת.
להכניס ממד מטא-סיפורי
סיפור לא קונבנציונלי, יכול להיות מודע לעצמו, להתייחס לכתיבה עצמה, לדף, לקוראים, לכותבים. ניתן לדמות את תהליך הכתיבה, לפרקו, להראות את הסיפור מתהווה ונכשל תוך כדי שהוא מסופר. התחושה שהסיפור מכיר בקיומו, או אפילו מתנגד לעצמו, מעמיקה את החוויה.
סיכום
הכוונה המרכזית בסיפור לא מסורתי, אינה להציע פתרון או מסר, אלא לייצר תנועה. תנועת מחשבה, של שפה, של רגש. הסיפור אינו חייב להסביר עצמו. אם הקוראים יוצאים ממנו מבולבלים אך סקרנים, אם הם שואלים שאלות במקום לקבל תשובות, אזי הכתיבה, השיגה מטרתה. לא להביא תוצאה, אלא להניע תהליך.
