כתיבה יוצרת על זיכרון קולקטיבי ישראלי, היא פעולה ספרותית המבקשת לגעת בליבה הפועם של החברה המקומית. אין מדובר בזיכרון אישי בלבד, אלא בזיכרון משותף הנחרט בתודעה הלאומית: מלחמות, רציחות פוליטיות, אסונות, ימי זיכרון, רגעי גבורה, ואפילו שירים, טקסים או מחוות שהפכו לאייקוניים. כדי לכתוב סיפור המשקף זיכרון קולקטיבי, קיים צורך לחבר בין האישי לבין הכללי, בין דמות אחת לבין עם שלם.

התחלה ברגע אחד המפעיל את הזיכרון

לכל זיכרון קולקטיבי, רגע המעורר אותו מחדש: צפירת יום הזיכרון, שידור חוזר בטלוויזיה, תמונה בעיתון, מבט של מישהו ברחוב. סיפור טוב, יחל ברגע זה. למשל, גבר המנסה להפעיל את הרדיו במונית ונעצר פתאום כששומע את שירו של מאיר אריאל. או ילדה הנעמדת בצפירה ואינה מבינה מדע אימה בוכה. רגע זה, אינו צריך להיות הסבר, אלא טריגר. ממנו יוצאים אחורה, או פנימה, אל תוך הזיכרון עצמו.

שילוב בין זיכרון אישי לזיכרון ציבורי

עוצמתו של זיכרון קולקטיבי, טמונה ביכולתו של כל אדם לחוותו בדרכו. הכתיבה, צריכה לשקף את מתח זה. למשל, כיצד כל ישראלי, זוכר את רצח רבין, אך כל אחד ממקום אחר: חייל בטירונות, תלמיד בתיכון, אישה שעמדה בכיכר, או אדם אשר בחר לא לצפות בטלוויזיה באותו ערב. הסיפור, יכול להתקיים על רקע טקס יום הזיכרון בבית הספר, אך הדמות הראשית שקועה בזיכרון פרטי של בן דוד שנהרג. ניתן לבנות עלילה בה הדמות מתנגדת לטקסים, אבל מגלה דווקא בהם פיסת משמעות. ככל שהשילוב בין הציבורי לפרטי יהיה מורכב יותר, כך הסיפור יהיה חי יותר.

שימוש בשפה המכילה את הטון הישראלי

זיכרון קולקטיבי בישראל, נושא עימו טון מסוים: לעתים טקסי, לעתים אירוני ולעתים שבור. יש לשלב בשפה הספרותית אלמנטים מן הנוף הישראלי: שמות מוכרים, מקומות סמליים, משפטים אותם כולם שמעו, אך לתת להם פרשנות רגשית חדשה. ניתן לשלב משפטים כמו "אל תשכח אותי אחי" אשר נאמרו בטון אחר לגמרי, או שירים כמו "הללויה" של חנוך לוין שלא רק נשמעים אלא נחווים דרך הדמות. חשוב לא להשתמש בשפה גבוהה מדי, אלא בשפה המדברת מתוך הרגש. בגובה העיניים, אך מבלי לוותר על עומק.

בניית זיכרון דרך חושים

סיפור טוב, נבנה לא רק דרך מחשבות, אלא דרך הגוף והחושים. מה הריחה הדמות כשהצפירה נשמעה? כיצד נראו הרחובות? מה קרה בעיניו של האבא כשעבר על שמו של חברו בטקס? הכתיבה, צריכה להכניס את הקוראים אל תוך הרגע. למשל: "עמדנו ליד הדגל, דקה לשמונה בערב. מישהו בצד גרד באף, מישהו אחר סידר את כיפתו. הרמקול צרח את השיר של יהודה פוליקר, ואבא שתק כמו קיר."

הכנסת דמויות שייצגו קולות שונים

הזיכרון הקולקטיבי בישראל, איננו אחיד. יש בו חילוקי דעות, ויכוחים, רגשות סותרים. כדאי להכניס דמויות המייצגות עמדות שונות: מי שמעריץ את ההיסטוריה הישראלית ומי שכועס עליה, מי שמתאבל בצפירה ומי שמתעלם ממנה. דרך הדינמיקה בין הדמויות ניתן לבטא את המורכבות של הזיכרון הלאומי. למשל, שני אחים, אחד חייל, השני משתמט, שחווים את יום הזיכרון אחרת לחלוטין. או סבתא ניצולת שואה אשר חווה את יום השואה אחרת מנכדתה, ילידת שנות התשעים.

לא להכריע, אלא לשאול

זיכרון קולקטיבי, איננו סיפור עם סוף. הוא ממשיך לחיות, להשתנות, להתפרש. סיפור טוב בנושא זה, לא צריך לספק תשובה או מסר ברור. מספיק שהוא ישאיר תחושת התבוננות, הבנה מחודשת, או שאלה פתוחה: כיצד זוכרים? מה שוכחים? למי יש מקום בזיכרון הזה ולמי אין? ניתן לסיים בסצנה שקטה: דמות יושבת לבד אחרי הטקס, שומעת צרצרים, ולא יודעת אם היא עצובה או סתם עייפה. אולי היא בוהה בתמונה ישנה ואינה זוכרת את שמו של החבר שנהרג. אולי היא מגלה פתאום ששם הרחוב בו היא גרה הוא על שם מישהו מהמשפחה, והיא מעולם לא הבחינה בכך.

סיכום

כתיבה יוצרת על זיכרון קולקטיבי ישראלי, איננה ניסיון לשחזר היסטוריה, אלא הזמנה להיכנס לעומקה הרגשי והתרבותי של ההוויה המקומית. דרך רגעים יומיומיים, תחושות, מילים מוכרות ודמויות המהדהדות את המתח שבין פרטי ללאומי, ניתן לייצר סיפור שלא רק משקף את שהיה, אלא מעלה את השאלה מה נזכור, ומדוע.