בכל סיפור המכיל דמויות חיות, נושמות, כאלו שהלב נקשר אליהן משל היו אנשים אמיתיים, ישנו רגע בו נדרשת פרידה. מוות ספרותי, איננו רק פתרון עלילתי, הוא מהלך רגשי המצריך אומץ, דיוק ונכונות לוותר. לעתים, הדמות נהרגת במטרה לקדם את הסיפור, ולעתים כדי להציל את הדמות הראשית. אך תמיד, משהו בלב הכותבים נשבר. כאשר, ניגשים להמית דמות, אין מדובר בהקשה טכנית על מקש המחיקה. חשוב להבין את ההשלכות. צריך להרגיש את האובדן כמו הקוראים. כל מוות חייב לשרת צורך עמוק ולא לבוא כגימיק או מניפולציה.
הכנה מוקדמת | מוות שאינו בא בהפתעה גמורה
המפתח להמתת דמות באופן הפוגע פחות בנפש הכותבת הוא הכנה. ככל שנרמז לקוראים על האפשרות לאורך הדרך, כך הכאב יהיה חלק מן המסע ולא שוק בלתי צפוי. רמזים קטנים, פסקאות המבשרות אובדן מתקרב, תזכורות שדמויות אינן חסינות, כל אלו יוצרים מרחב בו גם הכותבים מתחילים לשחרר. ההכנה אינה חייבת להיות מילולית. לעתים, מדובר בשינוי קל בהתנהגות הדמות, במבט לאחור, בתחושת סיום בלתי מוסברת. הסימנים מייצרים הכרה פנימית שהזמן קצוב, והדבר מקל על כתיבת הרגע עצמו.
בניית מוות המכבד את הדמות ואת הקוראים
אחד היסודות החשובים ביותר בכתיבת סצנת מוות הוא הכבוד. דמויות אהובות אינן נשלחות למות סתם כך, אלא מקבלות סצנה המכילה אותן במלואן, את האופי, הפחדים, החולשות וגם הגבורה. מות דמות, הוא רגע בו כל מה שנכתב עליה עד כה מגיע לשיא רגשי. אם מדובר בדמות לחוצה, ייתכן שתמות תוך חרטה או בהבזק של אומץ. אם היא נינוחה, ייתכן שתלך לעולמה בקבלה שקטה. הסצנה צריכה להרגיש נכונה, אורגנית, ולא תלושה מן המהות של הדמות. ככל שהסצנה של המוות מדויקת יותר, כך קשה יותר לכתוב אותה, אך גם מרפא יותר.
הקלה באמצעות נקודת מבט חיצונית
במידה ומרגישים מוצפים, ניתן לנסות לעבור לנקודת מבטה של דמות אחרת. במקום לכתוב את הרגע מתוך עיני הדמות המתה, עוברים לדמות הצופה במתרחש. המרחק הקל עוזר להתמודד עם הכאב ולתאר את האובדן מבלי להתמוסס לתוכו. דוגמה, ניתן לתאר את השפעת המוות על הסובבים, את השתיקה שאחריו ואת הדברים שלא נאמרו. בדרך זו ממשיכים את תהליך האבל דרך עיניהם של אחרים, ומעבדים את הכאב בלי להיקבר בו.
כתיבה אחרי האובדן
החלק הקשה ביותר מגיע אחרי שהדמות איננה. לפתע ישנו חלל. כל סצנה עתידית שהייתה אמורה לכלול אותה, צריכה להיכתב אחרת. אך כאן נמצא גם הפוטנציאל היצירתי. הדמויות האחרות משתנות. הדינמיקה נפרצת. הקוראים והכותבים כאחד נאלצים להסתגל לעולם בו משהו חסר. החוסר, הופך למרכיב עלילתי בפני עצמו. ומשאיר חותם. מות דמות אינו רק סיום, אלא התחלת תהליך רגשי, גם בעבור הכותבים.
התרת הקשר הרגשי מבלי לנתק
אחת הדרכים להמשיך הלאה היא לכתוב לזכרה של הדמות. מכתב פרידה, יומן אישי שהיא לא הספיקה לכתוב, שיחה אשר מעולם לא התקיימה. כך נותנים ביטוי לקשר שעדיין מתקיים, גם כשהגוף כבר איננו. ניתן גם להחזירה בזיכרונה של דמות אחרת, בחלום, באובייקט שהיא השאירה מאחור. כל אלה מאפשרים לה לשהות בסיפור גם לאחר מותה, מבלי לבטל את האובדן.
לסמוך על הקוראים שירגישו את מה שנכתב מהלב
קוראים חשים מתי המוות נכתב באהבה ומתי הוא תרגיל טכני. כאשר כותבים נותנים מקום לכאבם, לא ממהרים למחוק, אלא מרשים לעצמם להתאבל, גם הקוראים חשים בכאב ומזדהים.
ככל שהלב פתוח בזמן הכתיבה, כך גם הלבבות בצד השני של הדף פתוחים. כתיבת מות דמות איננה משימה טכנית אלא מסע פנימי. לעתים, צריך לעצור, לבכות, לחזור, לכתוב מחדש.
סיכום
בסופו של דבר, דווקא מתוך הפרידה, נוצרת אינטימיות עמוקה בין הכותבים לדמויות, בין הסיפור לחיים האמיתיים, בין הקוראים לרגע הבלתי נמנע בו מישהו הולך ומשאיר אחריו זיכרון ומשמעות.
