אחד המרכיבים החיוניים ביותר ביצירת דמות עמוקה, אמינה ונוגעת, הוא עולמה הפנימי. עולם פנימי, אינו רק המחשבות שעוברות בראשה, אלא מערכת שלמה של רגשות, פחדים, זיכרונות, אמונות, מאוויים וסודות. כאשר בונים עולם כזה מתוך הקשבה, דיוק וסבלנות, הדמות הופכת לאדם של ממש, כזה שהקוראים חשים כלפיו חיבור, אמפתיה ולעתים, אף התנגדות. כל דמות נושאת עמה יקום פנימי, תפקידם של הכותבים הוא לפתוח אותו בפני הקוראים מבלי להסביר, אלא להמחיש.
להתחיל בשאלה מה חסר לה?
הדרך להבנת דמות, עוברת דרך החוסר שלה. מה חסר לה הגורם לה לפעול? מה היא מנסה למלא, להשיג, לתקן, לברוח ממנו? תשובה לשאלה זו, היא הלב הפועם של עולמה הפנימי. זה יכול להיות חוסר באהבה, באישור, בזהות, בשליטה. ככל שהחוסר עמוק יותר, כך הוא מפעיל את הדמות בעוצמה גדולה יותר, משפיע על בחירותיה, על מערכות היחסים שלה ועל הדרך בה היא רואה את העולם.
זיכרונות כבסיס לאופן הפעולה
אדם נבנה מתוך זיכרונות, כך גם דמות. כתיבת שלושה, ארבעה זיכרונות משמעותיים, שעיצבו את הדמות תאפשר להבין מדוע היא מגיבה כפי שהיא מגיבה. זיכרון אב נוטש, יוכל להסביר פחד מקשרים קרובים. זיכרון הצלחה בילדות, יוכל להסביר שאיפה בלתי פוסקת להצטיינות. חשוב, לכתוב את הזיכרונות מתוך חוויית הדמות, לא כהיסטוריה אובייקטיבית, אלא, מתוך זיכרון הדמות עצמה.
עולמות פנימיים אינם חייבים להיות מנוסחים
לא כל מחשבה פנימית חייבת להופיע בטקסט באופן ישיר. לעתים, העולם הפנימי נבנה דווקא דרך פעולות סותרות, דרך היסוס, דרך השמטה. כאשר דמות מתנהגת בניגוד לציפיות, או נמנעת מתגובה, הקוראים חשים שקיים עומק בלתי מוסבר. כך נבנה המרחב הפנימי בעקיפין. הדמות הופכת למסקרנת, מורכבת, אניגמטית.
הכרת הקול הפנימי | מה היא אומרת לעצמה?
קולה הפנימי של דמות, הוא שיקוף האופן בו היא רואה את עצמה. האם היא ביקורתית? סלחנית? מפקפקת? האם היא משווה עצמה לאחרים? האם היא נושאת קול של הורה בתוכה? דרך ניסוח המונולוגים הפנימיים שלה, ניתן לחשוף כיצד היא תופסת עצמה ואת מקומה בעולם. גם מילים אלה, אינן נכתבות ישירות בטקסט, הן מנחות את הדרך בה הדמות פועלת ומדברת.
אמונה מרכזית המניעה את הדמות
לכל דמות, מערכת אמונות, לאו דווקא דתיות, אלא תפיסות עמוקות של מה נכון, מה טוב, מה מסוכן ומה אפשרי. לעתים, מדובר באמונה חיובית: "אם אתמיד, אצליח". ולעתים, מדובר באמונה מגבילה: "אף אחד לא באמת רואה אותי". אמונה זו, מנהלת את בחירותיה, ולעתים, גם את טעויותיה. שינוי באמונה זו, הוא לרוב לב הסיפור. כשדמות מתחילה להאמין אחרת, היא משתנה באמת.
פחדים כמראה נפשית
פחדים, הם כלי חזק לבניית עולם פנימי. פחד מהכישלון, מהאינטימיות, מן הבדידות, מהמוות, מהחשיפה. ככל שהפחדים מדויקים יותר, כך נחשף לב הדמות. הפחד אינו חייב להיות רציונלי, להיפך. דמות הפוחדת מצל, ממעלית, משתיקת בן זוגה, מגלה על עצמה הרבה יותר מכל תיאור חיצוני. פחדים יכולים להופיע דרך סיוטים, דרך הימנעויות, דרך התנהגות אובססיבית או ניתוק רגשי.
מה הדמות מסתירה?
כל דמות מסתירה משהו: מעצמה, מן העולם, מקוראים. סוד, טראומה, רצון אסור, זהות חבויה, זיכרון אותו היא לא רוצה לזכור. הסתרה, היא מה שמחזיק את העולם הפנימי מתוח ומורכב. כאשר הקוראים חשים שמשהו אינו נאמר, שהם אינם יודעים הכול, הם רוצים להמשיך לקרוא. הסוד, הוא מנוע רגשי חזק לא רק לעלילה, אלא גם להבנת הדמות. השאלה איננה רק מהו הסוד, אלא, מה היא מוכנה לעשות, כדי שסודה לא ייחשף.
בניית פרטים קטנים המרמזים על עומק
עולמה הפנימי של הדמות, נבנה דרך פרטים קטנים: חפצים שהיא אוספת, הרגלים מוזרים, תגובות פיזיות, תחביבים יוצאי דופן. דמות הקוראת את אותו עיתון מהשנה שעברה שוב ושוב, דמות השותקת בדיוק כשהילדים חוזרים מבית הספר, כל אלה יוצרים תחושת עומק. הפרטים מרמזים על סיפור פנימי עמוק יותר שלא נאמר.
אפשרות לדמות להשתנות
עולמה הפנימי של הדמות, אינו סטטי. הוא משתנה, נבנה, קורס ונבנה מחדש. ככל שהדמות עוברת יותר, מתעמתת עם יותר קונפליקטים, נאלצת לבחור, כך עולמה הפנימי משתנה. שינוי פנימי אמיתי הוא לב הסיפור. דמות, הנכנסת לסיפור כשהיא בטוחה שהיא יודעת הכול, ויוצאת ממנו בהבינה כמה מעט היא יודעת, היא דמות שלמה. המהפך איננו רק חיצוני, אלא בעיקר רגשי, תודעתי, נפשי.
