כתיבה המושפעת מקולנוע, שואפת ליצור חוויה חושית מלאה. לא רק לספר מה קורה, אלא להכניס את הקוראים אל תוך המרחב: לראות, לשמוע, להריח ולזוז בתוך הסצנה. סיפור המרגיש כסצנה קולנועית, אינו בהכרח מהיר או ויזואלי בלבד, אלא כזה המושתת על תנועה, פרטים חדים, קצב מדויק ותחושת נוכחות מלאה.

איך להתחיל לכתוב סיפור קולנועי מהמצלמה ולא מהרעיון?

במקום לשאול "מה ברצוני לספר?", מתחילים בלשאול "מה רואים?" היכן נמצאת המצלמה הדמיונית? האם היא קרובה לפניה של הדמות או מצלמת אותה מרחוק? האם היא קבועה או נעה? מה ממלא את הפריים? איך נכנסת התנועה? כתיבה, המבוססת על מחשבה קולנועית, נולדת מתוך פריים. גם כשהמשפטים מילוליים בלבד, המחשבה ויזואלית: כול משפט מתאר מיקום, גוף, צבע, אור, צל, עיניים, חפצים. אין תיאורים מופשטים, הכול מוחשי, ניתן לראותו בדמיון.

איך להשתמש בתנועה במקום בתיאור בכתיבת סיפור קולנועי?

בסיפור קולנועי, תיאור, אינו עוצר את הפעולה אלא משתלב בה. לא "החדר היה מוזנח", אלא: "היא דחפה את הדלת, הבגדים על הרצפה זזו קלות ברוח שנכנסה מהחלון הפתוח". במקום להסביר, מתארים פעולה המייצרת תחושה. תנועה יוצרת קצב. כשהדמות נעה, גם הקוראים נעים איתה. כתיבה מסוג זה, מאפשרת להתקדם מבלי לאבד את החוויה הפנימית. תיאור חזותי, הוא הדרך ליצירת הזדהות, לא ההסבר הפסיכולוגי.

איך לשלב קצב, עריכה ושקט בכתיבת סיפור קולנועי?

כמו בסרט טוב, גם בסיפור כזה, ישנה חשיבות לקצב. היכן עוצרים? איפה מריצים קדימה? איך חותכים בין סצנות? מתי שומרים על שוט ארוך ומתי קופצים לקטע הבא?

הכתיבה, נדרשת לחשוב כעורך סרטים: האם להשאיר את הסצנה מתמשכת, או לחתוך ברגע השיא? האם להתחיל רגע אחרי הריב או רגע לפני שמתרחש? השקט חשוב לא פחות מן הצליל. סצנה קולנועית, נבנית גם מן הפאוזה, מההשהיה, מן הדיאלוג שלא התקיים. גם בטקסט, ניתן לייצר את ההשהיות הללו באמצעות מבנה, פסקאות קצרות, משפטים תלויים, רווחים בין מילים.

דיאלוגים חיים כמו על מסך

שיחה בסיפור כזה, לא נועדה להסביר, היא נועדה להישמע. כול משפט נבחן בקול: האם דמות זו, הייתה באמת אומרת את זה? איך היא מדברת כשהיא פוחדת? מה קורה כאשר היא משקרת?

במקום לכתוב:
"אני לא יודעת מה לעשות", אמרה ברעד.
כותבים:
"אני…" היא נשכה את שפתה, "עזוב. כלום."

המחיקה, ההפסקה, הדרך בה המשפטים נקטעים: כול אלה, בונים את הדיאלוג האמיתי. לא לכתוב מה שנאמר, אלא כיצד הוא נאמר. קולנוע, מלמד שהעומק נמצא בטון, לא בתוכן בלבד.

איך להשתמש באור, מרחב ופרטים בכתיבת סיפור קולנועי?

אור רך על פני דמות, צל המופיע בקצה מסדרון, רעש מפתח בדלת: כול אלה, הם מרכיבים מרכזיים בבניית סצנה קולנועית. כך גם בסיפור. כול פרט הנבחר בונה את העולם. הכתיבה הקולנועית, דורשת להתבונן: מה נמצא בקצה החדר? איך נראים הקירות? איפה נופל האור? הקוראים, לא רק עוקבים אחרי העלילה, הם נמצאים בתוך המרחב. ככול שהפרטים מדויקים יותר, כך התחושה אמיתית יותר. הסיפור אינו מתרחש, הוא מוקרן.

איך להעביר תחושה ולא רק תיאור בכתיבת סיפור קולנועי?

סיפור קולנועי, אינו עוסק רק במה שרואים, אלא גם במה שמורגש. התחושה מתהווה מתוך הדימוי, לא מתוך פירוש. אם האוויר צפוף, הקוראים, ירגישו זאת דרך נשימה מקוטעת של הדמות, לא דרך אמירה כללית.

במקום לומר "היא חשה לחץ", ניתן לתאר:
"היא ניסתה להכניס אוויר, אבל הכול הרגיש כמו מסדרון צר מדי."

כך התחושה מועברת דרך מרחב, פעולה, גוף. לא דרך אבחנה פסיכולוגית, אלא דרך קולנוע פנימי.

איך להשתמש במעברים חדים, פלאשבקים והקפאת רגע בכתיבת סיפור קולנועי?

כמו בקולנוע, גם בסיפור כזה ניתן להשתמש בכלים של קפיצה בזמן, הקפאת תמונה, חזרה אחורה ברגע אחד, חלום הנשזר במציאות. המעברים החדים בין מצבים מייצרים אפקט דרמטי, ומעוררים את הקוראים לא רק לחשוב, אלא לחוות. קטיעת רצף, חזרה לדימוי קודם, שימוש בצבע מסוים המופיע שוב ושוב. כול אלה, הינם אמצעים קולנועיים הניתן לתרגם לטקסט ספרותי.

מהו סיכום עקרונות כתיבת סיפור קולנועי?

סיפור הנכתב כסצנה קולנועית, איננו רק סיפור. הוא הצעה לחוויה רב-חושית. הוא אינו מבקש להסביר את המציאות, אלא להראותה. לא לסכם, אלא לפתוח עין ולב. הקוראים, אינם נעים בין משפטים, הם נעים בתוך תמונות. ולכן, הכתיבה, צריכה להיות מדויקת, חיה, נושמת. כזו שאפשר "לראות" אותה בעיניים עצומות. זוהי כתיבה שלא רק מתארת, אלא מקרינה.