לכתוב סיפור ללא התחלה, משמע לשחרר את הקוראים, מן הצורך בהסבר, בהצגת דמויות מסודרת או בקונטקסט ראשוני. מדובר בכתיבה, המניחה כי העולם הסיפורי כבר קיים, והקוראים מוזמנים פשוט להיכנס אליו באמצע התרחשות. סיפור כזה, מתעלם מן הכללים המבניים המסורתיים לטובת כניסה ישירה לחיים עצמם, ללא הקדמות, בלי הקשר, ללא אפיון פתיחה.
לא להציג, פשוט לשים
במקום לכתוב "היא הייתה אישה בודדה שגרה לבדה במושב קטן", מתחילים ב"הלילה היא שוב שכחה לסגור את הדלת". אין צורך לפרט מי היא, היכן גרה, או למה. הסיפור נפתח מתוך תנועה קיימת. הקוראים, נדחפים מיד אל תוך עולם בו הפרטים אינם מוסברים, אלא מובנים מתוך ההתרחשות עצמה. כך נוצרת חווית חיים מתמשכים, כאילו הדמויות כבר פועלות לפני שפתחו את הספר, והטקסט אינו מספר עליהן אלא פשוט מלווה אותן.
כיצד יוצרים סיפור הנשמע אמין ללא התחלה
על אף שאין התחלה מסורתית, כניסה ישירה, מחייבת דיוק גבוה בפרטים. אם הקוראים אינם מקבלים הסברים, עליהם לחוש את העולם. לכן, השפה צריכה להיות מדויקת, עשירה בפרטים, ולעתים חסכונית מאוד. משפטים, הנטענים במשמעות מתוך הקשר שאינו מפורש אלא נבנה בהדרגה. הקצב, צריך להיות נכון, לא להמטיר מידע, אלא לשזור אותו בתוך התנהגות. כך למשל, משפט תיאורי כמו "הוא תמיד ישן עם נעליים", טוען את הסיטואציה בשאלה פנימית, מסקרן, ויוצר תחושת עולם מיידית.
התחלה מהשבר
אחת הדרכים החזקות לכתיבה מסוג זה, היא פתיחה מתוך שבר: אחרי שהכול השתבש, אחרי הפרידה, אחרי האירוע שלא יוסבר לעולם. הקוראים, אינם מקבלים פרולוג, אלא נוחתים אל תוך כאב, בלבול, חוסר הבנה, או שיגרה בלתי פתורה. החוויה, הופכת מוחשית דווקא משום שאינה מוסברת. כך נוצרת קרבה מיידית. הקוראים, אינם מתבוננים על הסיפור מבחוץ אלא מצויים כבר בפנים, מנסים להבין יחד עם הדמויות, לא לפניהן.
שימוש בפרטים כחבלי הצלה
כאשר מדלגים על ההתחלה, כול פרט, מקבל תפקיד כפול, גם לקדם את הסצנה וגם לרמוז על העבר. דיאלוגים, נושאים בתוכם הד של שיחות קודמות. פעולות חוזרות מרמזות, על הרגלים ותהליכים. והפרטים הקטנים: חפצים, ריחות, תנועות גוף, בונים רקע רגשי מבלי לתארו במפורש. כך למשל, אם הדמות קופאת בכול פעם הנשמע צלצול טלפון, הקוראים, יבינו שיש שם סיפור, מבלי שיהיה צורך להסביר מהו.
דוגמאות מכתיבה עכשווית
ניתן למצוא סיפורים נטולי התחלה, בפרוזה מודרנית, בקולנוע עצמאי, ובשירה עלילתית. ישנם סיפורים, המתחילים במשפטים כמו "הפעם הוא לא חזר". מבלי לדעת מי, מה, מתי, או למה: הקוראים כבר בפנים. אפילו בספרות ילדים, מופיעים סיפורים בהם הדמויות כבר בתוך הרפתקה, וההתחלה נזנחת לגמרי. בספרות הישראלית, ניתן לזהות מגמה הולכת וגוברת של כניסות חדות לתוך סצנה, פתיחה מתוך רגש או פעולה, ללא שום רקע מקדים.
סיכום
דווקא בגלל שכולנו רגילים ל"פתיחה טובה", הסרת הפתיחה יוצרת מתח חדש. הקוראים, מרגישים שמשהו הושמט, וזה הופך אותם לערניים יותר. נוצר שיתוף פעולה סמוי, הם מתחילים להרכיב את הסיפור בעצמם. כול משפט הופך לרמז, כול דיאלוג הוא פאזל. בנוסף לכך, העולם האמיתי אינו "מתחיל". כול אחד נכנס לרגע מסוים בתוך רצף של חיים. כך כתיבה ללא התחלה מרגישה יותר כמו מציאות, היא אינה מסבירה, אינה מתנצלת, רק נוכחת. כתיבה כזו, מצריכה אומץ, הקשבה גבוהה לשפה, ואמון בכך שהעולם הסיפורי מדבר בעד עצמו. היא בונה סיפור מתוך תחושה, ולא מתוך סדר. מתוך חוויה, ולא מתוך מבנה. היא לא שואלת כיצד מתחילים, אלא פשוט כותבת.
