כתיבת טרגדיה מודרנית, דורשת דיוק רגשי, מינון מדויק של כאב, וריחוק מהתפרצות קלישאתית. הטרגדיה החדשה, כבר אינה מחפשת את גיבור העל הנופל מן האולימפוס, אלא את האדם הפשוט, המתמודד עם קריסה שקטה. הדרך לכתוב סיפור כזה נעוצה דווקא בריסון, ביצירת עומק רגשי מבלי לגרור את הקוראים למלודרמה.
הכאב נמצא בפרטים
טרגדיה מודרנית, אינה דורשת סצנות מוות רועמות או אובדן מוחצן. לעתים, הסדק בקיר, החשבון שלא שולם, השיחה הנקטעת: כל אלה יכולים לשאת מטען רגשי חזק הרבה יותר. כדי להימנע מדרמטיות, יש להתמקד במה שנראה שולי אך עמוק: זוג נעליים הנותר בארון, הודעה קולית שלא נמחקה, מכתב שנותר על השולחן. כוח הכתיבה נמדד בכמה מעט נאמר וכמה הרבה מובן.
הנפילה חייבת להיות אנושית
בטרגדיה מודרנית, הדמויות נופלות מתוך בחירות אנושיות, טעויות קטנות, חולשות הנובעות מן החיים עצמם. אין מקום לכוחות חיצוניים מוגזמים או לגורלות אכזריים חסרי פשר. האובדן, צריך להרגיש מציאותי, בין אם מדובר בפרידה, במוות, באכזבה עצמית. ככל שהבחירה הטרגית מגיעה מבפנים, כך הסיפור נוגע יותר.
קונפליקט פנימי במקום פיצוץ חיצוני
אחת הדרכים להימנע מדרמטיות יתר, היא להעביר את מוקד הסיפור פנימה. עולמה הרגשי של הדמות, הוא שדה הקרב המרכזי. אולי היא לא תצעק, לא תבכה בפומבי ולא תזרוק חפצים, אך תיאורים עדינים של מחשבות, פחדים, התלבטויות: יכולים לשאת עוצמה רגשית עמוקה. ההתרסקות הפנימית, תמיד תעורר יותר הזדהות מאשר התמוטטות מוחצנת.
בחירה באיפוק כתיבתי
טרגדיה מצליחה, נולדת מתוך טון כתיבה מרוסן. משפטים קצרים, תיאורים מדויקים, הימנעות ממילים גדולות מדי. במקום לכתוב “היא הייתה שבורה לחלוטין”, ניתן לכתוב “היא הפכה את כוס הקפה בידיים ריקות, ואז פשוט קמה והלכה”. הסיפור מספר את עצמו כשהמילים מפנות מקום לשתיקה ביניהן.
שימוש נבון בזמנים ובקצב
יש להיזהר ממעברים דרמטיים מדי בזמן הסיפורי. סיפור טרגדיה מודרנית, נבנה לאט, צובר שכבות. לא קופצים משיא לשיא, להפך, נותנים לרגעים הקטנים לשקוע. קצב איטי, מתבונן, מאפשר לקוראים לחוש את עומק האובדן. אין צורך להאיץ את הכאב, הוא מגיע גם ככה.
יצירת דמויות אמינות ופגומות
כדי שהטרגדיה תהיה אמינה, הדמויות חייבות להיות עגולות, בעלות חולשות ברורות, עם היסטוריה המובילה אותן אל הרגע בו הכול מתפרק. ככל שהדמויות נראות מציאותיות, כך הסיפור הופך לטעון יותר. יש ליצור דמות היכולה להיות כל אחד: אמא צעירה, עובד משרדי, נערה מתבגרת, ולהעניק לה מסלול הנראה הגיוני לחלוטין עד לרגע הנפילה.
הטרגדיה אינה חייבת להסתיים במוות
אובדן, בגידה, החמצה, ריקנות, כל אלה יכולים להוות סיום טרגי חזק לא פחות ממוות פיזי. כתיבה מודרנית, מאפשרת לסיום להישאר פתוח, לחרוט בקוראים תחושת מועקה הנמשכת גם אחרי תום הקריאה. הסיפור, אינו נגמר כשדמות מתה, אלא כשמשהו מהותי בה כבר לא יוכל לחזור.
השתקפות של החברה
טרגדיה אישית, תמיד מהדהדת הקשרים חברתיים. יש להראות כיצד המציאות עצמה, כלכלית, תרבותית, משפחתית, יוצרת את הקרקע לאסון. ככל שהסיפור הפרטי משקף אמת רחבה יותר, כך הוא הופך נוגע ונטוע במציאות. כאב אישי, מקבל עוצמה כאשר הוא מתכתב עם כאב קולקטיבי.
סיכום
גם בלב טרגדיה, קיים מקום לרגעי שקט וחמלה. חיבוק שלא נאמר בו דבר, חיוך עייף של שכן, שתיקה משותפת בין שני זרים. רגעים אלה, מעניקים אנושיות לסיפור, ומאפשרים לקוראים להרגיש שאינם שוקעים בחושך מוחלט. כך נבנה סיפור טרגי המותיר רושם עמוק מבלי לגלוש לדרמה זולה.
