כתיבת חשכה פנימית, אינה תיאור לילה או חושך מוחשי. כתיבה זו, עוסקת במצב תודעתי בו דמות נבלעת בתוך עצמה, מתנתקת מאור, אמונה, מתשוקה או מיכולת לפעול. זהו אזור בו מילים שוקעות, תחושות מתערפלות, והמציאות מיטשטשת. חשיכה פנימית, היא אזור בלתי מפוענח, עמוק, רוטט. היא אינה רק עצב, אלא אובדן תנועה. כתיבת חשיכה מדויקת, אינה אומרת שהדמות מדוכאת, היא יוצרת תחושת דממה כבדה בתוך נשמת הסיפור.
כיצד לבנות אווירת כובד מבלי לומר זאת ישירות
כתיבה חשיכה פנימית, נבנית דרך פרטים מדויקים. לא אומרים "הוא היה במצב קשה", אלא מראים את הידיים שכבר אינן כותבות, את המבט שאינו מתרומם, את השעון הממשיך לתקתק כשהדמות נותרת במיטה. החדר לא השתנה, אך האור בו אחר. השתיקה נעשית עבה, הקולות מרוחקים, המרקם נעשה איטי. כובד החשיכה, אינו נבנה דרך תיאורים כלליים, אלא דרך עולם הנחווה לפתע כבעל נפח של אבן.
השפה מאטה | המשפטים משתנים
בזמן כתיבת חשיכה פנימית, השפה משתנה. המשפטים מתקצרים או מתארכים יתר על המידה, הקצב נעשה איטי, והחזרות מתרבות. הדמות שוקעת לתוך עצמה, והכתיבה עוקבת אחר כך. אין הפתעות, אין עלילה סוערת, קיימת תחושת סטטיות רגשית. התיאורים, יכולים לחזור על עצמם במתכוון, כתודעה המסתובבת סביב אותם זיכרונות, אותם פחדים. כך נוצרת תחושת עומק מבלי להזדקק להסברים.
הגוף ככלי לתיאור כיבוי פנימי
הגוף מגיב לחשיכה. לא דרך דרמה אלא דרך כיבוי הדרגתי. נשימה כבדה, עיניים יבשות, תנועה שלא מתממשת. כשהלב חסר תנועה, הידיים אינן כותבות. כאשר הדמות אינה מצליחה לקום, זו לא עצלות, זוהי כניעה שקטה לעייפות פנימית שלא נראית לעין. כל איבר נעשה עדות למה שנשחק בפנים. תיאור הגוף מאפשר להמחיש את העומק הפסיכולוגי של הדמות בלי להסבירו.
חשיכה אינה בהכרח שלילית
כתיבת חשיכה פנימית, לא מחויבת להיות מצב שלילי. לעתים, זו תקופה של שקט עמוק, של שחרור מיותר, ניקוי. זהו זמן בו לא קורה דבר, וזהו בדיוק יופיו. כתיבה המכירה בערך הריק, שאינה נבהלת מהאטה, מסוגלת להחזיק מרחב בו אין פתרון מידי. הקוראים לא מחפשים תקווה, הם מחפשים אמת. אם החשיכה אמיתית, מדויקת, לא מאולצת, הם ילכו בתוכה.
מבט משתנה | מציאות מתעוותת
בתוך חשיכה פנימית, העולם החיצוני מאבד צבע, עומק, עניין. כתיבה נאמנה למצב כזה תצמצם את תשומת הלב לפרטים הקטנים, תדגיש את תחושת הקיום בתוך בועה אטומה. אנשים מדברים, אך הדמות שומעת אותם כמו דרך קיר. השמש זורחת, אבל היא נראית כמשהו זר. המציאות עצמה, הופכת חלקית. יש פחות תיאורים של העולם, ויותר תיאורים של מה שאינו.
זמן כתוב שאינו מתקדם
זמן, בתוך חשיכה פנימית מאבד צורה. יום דומה ללילה, אתמול נראה כמחר. כתיבה במצב כזה, תשתמש בפסקאות חסרות תנועה, בקטעים של דממה מתמשכת. תחושת הזמן אינה ליניארית, היא מתכנסת, חוזרת על עצמה. ניתן לתאר פרק שלם המתרחש בתוך דקה אחת, אבל דקה המרגישה כשבוע. זהו אינו עיכוב, זוהי בחירה אמנותית המייצרת השהייה, בדיוק כפי שמרגיש אדם הנמצא בתוך חשיכה זו.
כתיבה כהדהוד תחושת כליאה
דמות בתוך חשיכה פנימית, אינה רואה מוצא. חשוב לשקף את החוויה הזאת גם אם הקוראים יודעים שהדמות תצא ממנה. אין לכתוב מתוך עליונות רגשית, אלא מתוך כבוד למקום בו היא נמצאת. הדרך לעשות זאת היא לא באמצעות תקווה אלא דרך הקשבה. לתאר את הקירות, את הצללים, את התנועה המועטה. כל תיאור חייב לשאת תחושת סגירות, אך יחד עם זאת, להישאר חי.
מעבר אל האור אינו חייב להיות דרמטי
במקרים מסוימים, יציאה מן החשיכה, איננה מהפכנית. היא מתחילה בנשימה טיפה פחות כבדה, ברצון לשטוף פנים, בתנועה זעירה של רצון לחיות. כתיבה מדויקת של חשיכה יודעת להבחין בשבריר האור הראשון. אין צורך להאיר בבת אחת. מספיק סדק קטן. דיוק בתיאור המעבר מאפשר לקוראים להרגיש שהשינוי אותנטי, פנימי, מתרחש מבפנים ולא נכפה. החשיכה אינה מסתיימת, היא משתנה. והכתיבה מלווה אותה בדיוק ברגע בו היא מתחילה להתרכך.
